על הפסוק (כו, א) "ויהי אחרי המגפה" מפרש רש"י: "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירם במנין".

צריך להבין: מדוע אין רש"י מסתפק בהביאור שהביא במנינים הקודמים - "מתוך חיבתן מונה אותם"? ומה מוסיף המשל דרועה? ומהו הקושי על פירושו הראשון שלכן צריך להביא פירוש שני.

והביאור: רש"י מפרש את הטעם שנאמר "ויהי אחר המגפה", שהמנין קשור עם המתים במגיפה ולא עם זה ששופטי ישראל הרגו איש אחיו (שיותר אנשים נהרגו על ידם, שהרי במגפה נהרגו כ"ד אלף ואילו שופטי ישראל הרגו יותר ממאה ושבעים ואלף, כמבואר ברש"י כ"ח ה'). ולכן מפרש "משל לרועה" – ולא בעל הצאן – כבפרשת תישא - שכשהרועה מונה אותם הוא כדי שיוכל ללמוד איך לשמור את הצאן מכאן ולהבא באופן יותר טוב. והנה הלימוד דמנין זה שייך רק כ"שנכנסו זאבים", שזה היה ביכולת הרועה לשמור, דלא כ"נפל בה דבר" – כלשונו בפרשת תשא. ולכן לא קאי על שופטי ישראל שהרגו על פי דין. ורק על המגפה שבאה משום זמרי, ומשה שכח ופנחס נזכר הלכה.

אך הקושי בפירוש זה הוא דלכאורה מכיון שזה היה בסוף ארבעים שנה, אם כן באם כוונת המנין הוא שהרועה יתלמד, למה לא היה המנין על ידי משה ויהושע. ולכן מביא רש"י פירוש שני. אך הקושי שבפירוש השני הוא גדול יותר כי אינו מפרש הקשר ל"ויהי אחרי המגיפה".

אך צריך להבין מדוע לא היה מנין "להודיע חיבתן". והביאור: "אלוקיהם של אלה שונא זימה" ולכן לא היה חיבה. ועוד שעל ידי בועל ארמית הנה בנו אינו בנו, שמאביד נפשות מישראל, ואם כן גם הוא – בנוגע לחביבותו – הרי הוא מחוץ לצאן מרעיתו, ואם כן אין שאר בני ישראל בבחינת "מנין הנותרות" דאין להם שייכות (בחביבות) לאלו. 

וההוראה: שגם לבני ישראל אלה מונה אותם משה לדעת איך להנהיגם וכו'. וההוראה עד כמה צריך להשתדל להביא גם בני ישראל אלו לתוך "עדרו".