מפתח לתורת כ"ק אד"ש

לקוטי שיחות חי"ח ע' 63 (נשא ג)

קיצור

בדיני נזירות ישנו נזיר לזמן קצוב ונזיר עולם. ויש עוד סוג נזירות שלא נתפרשה בתורה אלא בנביאים והוא נזירות שמשון (שהיה מותר להיטמא למתים, ולא הי' מיקל בתער).

והנה, בסיום מסכת נזירות נאמר "נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי כו' נאמר בשמשון ומורה ונאמר בשמואל ומורה מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר. אמר רבי יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם כו'". 

וצריך להבין אם למדים נזירות שמואל בגזרה שוה משמשון איך שייך שנזירות שמואל הוא גדר אחר מנזירות שמשון (הרי אין גזירה שוה לחצאין)?

ויובן בהקדים הקושיא איך נהיה שמואל נזיר והרי הוא לא נדר בנזירות (והרי "האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר")? ועל דרך זה צריך להבין בנוגע לשמשון (דהיכן מצינו שמלאך יכול להדיר בנזירות?).

והביאור: זהו על דרך גר שנתגייר בקטנותו, שיכול למחות כשנעשה גדול, אך אם לא מיחה אזי חלה עליו הגירות למפרע. ועל דרך זה בשמואל ושמשון, שכשהגדילו ולא מיחו אזי חלה עליהם הקדושה למפרע.

ועל פי זה יובן הלימוד דרבי נהוראי שלומד נזירות שמואל משמשון, שהלימוד דהגזירה שוה הוא שהעדר המחאה מוסיפה איכות חדשה בנזירות, שנעשה קדושת נזירות (נוסף על הנהגת נזירות) למפרע.   

והיינו ששיטת רבי נהוראי הוא שדבר שבא רק כהסכמה והמשך לעיקר ויסוד הדבר פועל יותר מהתחלת הדבר.

וזהו המשך הגמרא שם: "אמר לו רב לחייא בריה חטוף ובריך כו' למימרא דמברך עדיף והתניא ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך וא"ל ר' נהוראי השמים כך הוא שהרי גוליירים מתגרים במלחמה וגיבורין נוצחין כו'". 

וההסברה בזה: שיטת ר' יוסי במשנה - ששמואל אינו נזיר - הוא לא רק מצד שסובר שמורה אין פירושו נזירות, אלא מפני שסובר שהסכמה לדבר יכולה להוסיף אך לא לפעול איכות חדשה בעצם הדבר. ולכן סובר שגדול העונה אמן יותר מן המברך אך אין העונה אמן פועל איכות חדשה. משא"כ ר' נהוראי סובר, כנ"ל, שההסכמה פועלת איכות חדשה בנזירות ולכן סובר ש"גוליירין מתגרין במלחמה וגיבורין נוצחין", שאלו שבאים בסוף הם הנוצחים – איכות חדשה. 

וזהו ג"כ הביאור בהמשך הגמרא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". דחכמים הם בעלי משנה ותלמידי חכמים הם בעלי הגמרא המקבלים מבעלי המשנה, ומכל מקום דוקא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, משא"כ אלו ש"מורים הלכה מתוך משנתם" שהם "מבלי עולם". דכנ"ל סיום וסוף הדבר - הגמרא – מוסיפה איכות חדשה על יסוד הדבר – המשנה.

בפנימיות הענינים: נזיר מורה על ההוספה בקדושה יותר מציווי התורה, ועל ידי זה נמשך המשכה שלמעלה מסדר ההשתלשות. וזהו הקשר ל"גדול העונה אמן" שהוא ענין מעלת יחודא תתאה ואתכפיא על המברך שהוא ענין המשכה מלמעלה - יחודא עילאה. והנה, בזמן הזה האתכפיא אינו בשלימות ולכן עיקר המעלה הוא אתהפכא. ולכן ר' יוסי, שם בלה"ק - המדגיש את מעלת המשכה מלמעלה - סובר שיחודא תתאה אינו באין ערוך גבוה יותר מההמשכה מלמעלה, ולכן האתכפיא יכולה להוסיף על ההמשכה אך אינה איכות חדשה לגמרי, וכן הקבלה דהנזירות אינה יכולה להוסיף איכות חדשה. משא"כ ר' נהוראי, אור בלשון תרגום שנהתהפך לקדושה – מדגיש את המעלה כפי שהיא לעתיד לבוא, שאז יהיה הבירור בתכלית השלימות אתהפכא שבא מצד אתכפיא, ואז מתגלה שבירור התחתון הוא באין ערוך גבוה יותר מההמשכה מלמעלה.

Heading