בהתחלת פרשתנו (ח, ב) מפרש רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו לפי שלא היה עימהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את המנורה".

צריך להבין כמה ענינים ומהם: לכאורה הקב"ה לא הסביר לאהרן מדוע "שלך גדולה משלהם", ואם כן איך הוסר חלישות דעתו? ואם זהו דבר פשוט מדוע לא חשב אהרן על זה בעצמו? ו"מדוע לא ניחמו בקטורת בוקר וערב ובכל הקרבנות" (קושיית הרמב"ן)? ומהו ההדגשה "שאתה מדליק ומטיב את המנורה"?

והביאור: הנחמה לאהרן היה בזה שגם לו ישנו חלק בחנוכה, ואדרבה "שלך גדולה משלהם". והטעם ש"שלך גדולה" הוא "שאתה" - אהרן בעצמו הוא העושה את העבודה, דלא כקרבנות הנשיאים שהוקרבו לא על ידי הנשיאים אלא על ידי הכהנים. "מדליק ומטיב" - שאהרן עושה הן את ההכנה והן את גמר הפעולה, דלא כהנשיאים, שכנ"ל, עשו רק את ההתחלה. "את הנרות" - שהם בפנים דלא כחנוכת הנשיאים שהיתה במזבח החיצון (דגם הקטורת הקריבו על מזבח החיצון). 

והנה, החלישות דעת של אהרן היה מצד זה שחשב שהדלקת הנרות שלו לא היה חלק מהחנוכה, דהרי העבודה ביום חנוכת המשכן היה על ידי משה, ואם כן הדלקת הנרות על ידי אהרן לא היה ענין של חנוכה. ועל זה אמר לו הקב"ה "חייך" לשון תוקף (שאין זה רק נחמה אלא שזה קובע את המציאות) שגם הדלקת המנורה דאהרן נחשב כחנוכה.

והנה, לרש"י המצוה דהדלקת המנורה היא רק בין הערביים ולא בבוקר. ואם כן יש לומר שזהו הטעם שניחמו בההדלקה ולא בקטורת מפני שהדלקת המנורה על ידי משה בבוקר היה ענין מיוחד ולא מצות הדלקת המנורה על דרך הרגיל, ואם כן ההדלקה על ידי אהרן בין הערביים היה החנוכה דמצות הדלקת המנורה (על דרך הרגיל).

מיינה של תורה: "שאתה מדליק וכו'" הוא לשון הוה. והביאור: מבואר בלקוטי תורה שהענין דחנוכה הוא המשכת תוספת כח, על דרך משל ממתנות שנותנים לתינוק כשמתחיל ללמוד. ואם כן הנתינת כח דקרבנות הנשיאים היה רק בי"ב הימים דהחנוכה, משא"כ "שלך גדולה משלהם" כי כל פעם שאהרן מדליק את המנורה  נמשך התוספות כח דהחנוכה.

דהנה, מבואר בדא"ח שעבודת אהרן הוא המשכת חיות ואלוקות והתעוררות לאהבת ה' בנשמות ישראל. ולכן חלשה דעתו של אהרן, כי חשב שהנתינת כח דהחנוכה הוא רק לנשיאים, לאלו שעבודתם הוא בבחינת התחדשות, ולכן זוכים לגילוי דחנוכה. 

ועל זה אמר לו הקב"ה "שאתה כו'" - שהנתינת כח דחנוכת המנורה על ידי אהרן הוא לכל יהודי ובאופן תמידי. והוא מפני ש"חייך" - בחי' חכמה, ש"תחיה בעליה", שישנה בכל יהודי - נעשית חלק מעבודת הנשמות על ידי זה שאהרן מגלה את בחינת החכמה שבכל יהודי.    

וההוראה: כשפוגש יהודי שנראה שאין לו שייכות לעבודת ה' אזי "חייך" - כשיעסוק במסירות נפש מפני שמרגיש שזה נוגע לחיי נפשו, לנר ה' שלו, אזי יגלה את הנר ה' שנמצא בתוך כל יהודי.