ברש"י (ו, כג): "אמור להם: כמו זכור שמור, בלע"ז דישנ"ט. אמור להם: שיהיו כולם שומעים. אמור: מלא, לא תברכם בחפזון ובהלות, אלא בכוונה ובלב שלם".

הביאור: הקושי לרש"י הוא מדוע נאמר "אמור להם", דאילו נאמר "אמור" היינו מפרשים ש"אמור" (אלף קמוצה) הוא לשון מקור. אך כשנאמר "אמור להם" הרי "להם" הוא לשון ציווי, ואם כן קשה מדוע נאמר "אמור" (אלף בקמץ) שהוא לשון מקור.

ועל זה מפרש רש"י "כמו זכור ושמור" שהם ציווי, ומ"מ נאמרו בלשון מקור מפני שמורים על ענין תמידי, ועד"ז ברכת כהנים הוא ענין תמידי. ומביא ראיה משניהם כי "זכור" אינו מספיק כי הוא פעולה חיובית ותמידית, שתמיד צריכים לזכור, משא"כ ברכת הוא רק בזמנים קבועים בשנה. ולכן מביא "שמור" ש(מראה שגם זכור) קאי על שבת, שגם שבת אינה בתמידות אלא רק פעם אחת בשבוע, ומ"מ נאמר בלשון מקור המורה על תמידיות מפני שנעשית בתמידות בזמנים קבועים. אך מכל מקום "זכור" הוא הראיה הראשונה, מפני ש"שמור" אינו מספיק כי הוא פעולה שלילית ששייכת בכל עת, דגם בששת ימי החול אינו עובד בשבת, משא"כ "זכור" ו"אמור" הם פעולות חיוביות שאינם שייכים בכל עת, ומכל מקום מפני שבאים בזמנים קבועים שייך לומר בהם לשון מקור המורה על התמידות.

אך לפי זה קשה מדוע נאמר "להם" (ד"אמור" לשון מקור הוא גם לשון ציווי), ובפרט שכל הברכה הוא בלשון יחיד ו"להם" הוא לשון רבים. ועל זה מפרש רש"י "שיהיו כולם שומעים", שאף שהברכה היא לכל יחיד, מכל מקום הכהן (ועל דרך זה הישראל) צריך לחשוב שהיחיד הוא חלק מהכלל. שיהיו כולם שומעים, שהיחיד הוא חלק מכולם. 

ולכן צריך להבהיר שצריך לברכם בלב שלם ולא בבהלה וכו', מפני שקשה לכוון, כנ"ל, שמברך ליחיד בפרט וביחד עם זה היחיד הוא חלק מהכלל.

מיינה של תורה: זכור ושמור הוא הקדמה לענין הברכה. דהנה, רש"י מפרש ש"יברכך" "וישמרך" הוא חיוב ושלילה, ש"יברכך" פירושו "שיתברכו נכסיך" "וישמרך" הוא "שלא יבואו כו' ליטול ממונך", שהם החיוב והשלילה דברכה אחת. ועל דרך זה "וישם לך שלום" הוא על ידי זה ש"ישא ה' פניו אליך" – "יכבוש כעסו". ועל זה מפרש רש"י "כמו זכור ושמור", שהם חיוב והשלילה דמצוה אחת. וממשיך לבאר שהברכה היא לכל יחיד - חיוב - מציאות האדם, וביחד עם זה היחיד הוא חלק מהכלל - שלילה - ביטול מציאותו.