יש לבאר את השייכות דהתחלת ההפטורה "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים גו' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם" ל(סיום) פרשת בלק.

הנה, ההפטורה מדברת על הזמן של התחלת הגאולה העתידה, שאז עדיין ישנו רע, ולכן ישנם מלחמות וישנם ענינים בלתי רצויים בישראל. וההכנה להגאולה השלימה היא מדת הביטחון ש"לא ייחל לאיש". 

והנה הכוונה העליונה היא לברר, אך לא לבטל, את גדרי הטבע. זאת אומרת שעושים כלי בטבע, אך הכלי הוא באופן שאינו תופס מקום כלל, ועושה את הכלי רק מפני שזהו רצון העליון. 

וזהו השייכות לבעל פעור. דמבואר בדא"ח שהשורש דבעל פעור (שפוערין כו' ומוצאין רעי כו') הוא נתינת חשיבות לתענוגים גשמיים שאינם רק פסולת דהתענוג העליון, ועל ידי זה נשקעים בתאות. וההתחלה דכל זה הוא על ידי שמחשיבים את דרכי הטבע. 

וזהו השייכות למצב בני ישראל טרם כניסתם לארץ, דבמדבר היתה ההנהגה ניסית, משא"כ בכניסתם לארץ שאז התחילה הנהגת הטבע, ועל זה הוא ההוראה שטבע אינה מציאות בפני עצמו כלל. 

וההוראה: צריך להיות במצב ש"לא יקוה לאיש" שלא יתן חשיבות לדרכי הטבע, והביטחון שלו הוא בה', ועל ידי זה נגאל מדאגות וכו', ומגאולה הפרטית באים לגאולה הכללית.