הגיל דבר מצוה נלמד מ"ויקחו איש חרבו", כי יסוד העבודה הוא מס"נ. וענין זה לא היה היפך דכיבוד אב, כי לפני מ"ת גדר כיבוד אב הי' "לשבת יצרה", והריגת אנשי שכם הוא הקיום ד"לשבת יצרה".
רש"י מפרש ש"בשמת בת אילון היא עדה בת אילון", כדי שלא נחשוב שהם ב' נשים (ועדה לא נזכרה בפרשתנו - בענין תולדות עשו - מפני שלא הי' לה תולדות). אך מובן בפשטות שבשמת בת ישמעאל היא מחלת, דבאם לאו מדוע לא נזכרה מחלת בפרשה הקודמת, הרי הזכרת מחלת הי' מגדיל את צביעותו של עשו. מוחלין לחתן על עונותיו דוקא כשעשה תשובה - בדוגמת גר שנתגייר.
ביאור בפרש"י ר"פ "מלאכים ממש" וההוראה. (ס"א)
ביאור בפרש"י (לב, יא) ד"ה קטנתי מכל החסדים ופירוש אדמו"ר הזקן (אגה"ק ס"ב) בפסוק זה. (ס"ט)
"ויקח מן הבא בידו מנחה" (לב, יד); הביאור בחסידות (תו"א ר"פ) דהיינו קרבנות דתוהו - כל הקרבנות נק' מנחה; מעלת תפלת המנחה; מעלת קטרת על קרבנות. (סי"ד)
ביאור בפרש"י (לד כה) ד"ה שני בני יעקב: טעם חיוב מצוות דאנשי שכם; שקו"ט בגדר מצות "דינים" (וכיבוד אב ) דבני נח; ההוראה. (סי"ט)
ביאור בפרש"י ס"פ "מגדיאל זה רומי". (סכ"ז)
ביאור בפרש"י (לב, יא) ד"ה קטנתי מכל החסדים ופירוש אדמו"ר הזקן (אגה"ק ס"ב) בפסוק זה. (ס"ט)
"ויקח מן הבא בידו מנחה" (לב, יד); הביאור בחסידות (תו"א ר"פ) דהיינו קרבנות דתוהו - כל הקרבנות נק' מנחה; מעלת תפלת המנחה; מעלת קטרת על קרבנות. (סי"ד)
ביאור בפרש"י (לד כה) ד"ה שני בני יעקב: טעם חיוב מצוות דאנשי שכם; שקו"ט בגדר מצות "דינים" (וכיבוד אב ) דבני נח; ההוראה. (סי"ט)
ביאור בפרש"י ס"פ "מגדיאל זה רומי". (סכ"ז)
פלוגתת רש"י והרא"ש במקור הדין דבן י"ג למצוות; הנפק"מ להלכה וההוראה בעבודה.
יעקב שלח רק את ה"ממש" של המלאכים, אך עיקרם נשאר אצל יעקב. וזהו "יפוצו מעינותך חוצה", שפנימיות הנשמה מאירה, ולכן הגוף אינו נרגש כי הוא טפל להנשמה.
לשון רש"י: "בהמות שלהם" (ולא "מקניהם" כבפסוק), כדי לפרש שליעקב היה הרבה בהמות (ד"מקניהם" יכול להתפרש כרכוש), ולכן עזב עשו את הארץ ולא להיפך. אך קשה לומר שעשו עזב מפני היושר, ולכן מביא רש"י שעזב מפני שטר חוב (שעשו נתיישב בהר שעיר ולא היה "גר").
יעקב התכונן למלחמה ("ויחץ") לפני שהתפלל, כי "ויחץ הוא הכנה לתפילה, שעלאחרי שהבדיל בין הצאן והרועים לבין משפחתו היה יכול להתפלל שה' יקיים הבטחתו. וזהו שאמר בוודאות "והיה המחנה הנשאר לפליטה", כי על המחנה דמשפחתו היה לו הבטחה מהקב"ה.
ב' פירושים ב"כי במקלי" - תכלית השפלות או תכלית הרוממות. פירוש "משפט וצדקה" הוא שכשיכול לבקש בדין ומצד הביטול מבקש בצדקה, אזי מקבל השפעה שלמעלה מהגבלה.
ב' טעמים לגילוי החסידות בדורות האחרונים, גילוי העצם מחבר את ההפכים ד"מעינותיך" ו"חוצה".
מקור הדין שבן י"ג מחוייב במצוות הוא: (א) מהפסוק "איש חרבו", ולפי"ז בר מצוה הו"ע העבודה שע"פ טו"ד, (ב) הלכה למשה מסיני, דבר מצוה הו"ע העבודה שלמעלה מטו"ד. גם להאופן הא' הטו"ד צריך להיות מיוסד על מס"נ - "איש חרבו".
שני הפירושים ב"וישקהו" שווים, ושניהם סוברים ש"נקוד עליו" בא למעט מתוכן התיבה. לפירוש אחד "לא נשקו בכל לבו", ולפירוש שני אף ש"נשקו בכל לבו" מכל מקום באה הנקודה למעט מתוכן התיבה וללמדנו שזה היה רק "באותה שעה".
בגמרא (וברש"י) "שאלו להיכן הולך ירחיב לו הדרך", כי מוכחא מילתא שרוצה להזיק לו. אך בפשש"מ קשה לומר שעשו רצה להרוג את יעקב, ולכן מצרף רש"י גם את פירוש המדרש "ואמתי ילך בימי המשיח", שזהו רק חשש, ולכן אין לשנות, ורק "ירחיב" -שיקח יותר זמן ללכת בדרך זו.
"קטונתי" מפני ש"שמא כו' משנתלכלכתי בחטא", ופירוש חטא הוא לקטנות שני - שלמעלה מגדלות ראשון - שבין גדלות ראשון לגדלות שני.
בר מצוה שחלה בחג הפסח / ברכה לקבוצת בני מצוה.
"שלם": אין פירושו שניצל מלבן ועשו, כי ע"ז היה הבטחה מהקב"ה, ואין הכתוב צריך להדגיש זאת, אלא "שלם" מדברים פרטיים, שקס"ד שעליהם לא היה הבטחה: שלם מהצליעה, ושלם בממונו שלא חסר לו ע"י שליחת הדורון, ושלם בתורתו אף ש"בכל כוחי עבדתי את אביכן".
לרש"י "קשיטה" הוא "מעה" (ולא "מרגלין" או "כבשה"), כי משמע שיעקב קנה את השדה בסכום הרגיל, אך הכתוב מדגיש "קשיטה" - שמפני שחיבב את הארץ לכן שילם במטבעות שהיו משתמשים בהם לקישוטין. הקשר לר"ע שהי' רגיל לזכות את ישראל.
רמז לעבודת י"ט כסלו המתברך משבת זו – בשם הפרשה "וישלח" שענינה – "שליחות" דהפצת המעיינות חוצה. (ס"א) גם תוכן "וישלח יעקב מלאכים גו' אל עשיו אחיו" מורה על השליחות דבירור העולם, עשיו, לעשות לו ית' דירה בתחתונים; ובפרטיות – השליחות דהפצת המעיינות וכו'; "מצות הדור" – שליחות! (ס"ד) ביאור מ"ש בחסידות שיעקב חשב הגיע עת הגאולה. (ס"ט)
השגחה פרטית בדצ"ח היא לפי האופן שמשמשים לתורה ולישראל. אך בישראל - שהבחירה היא בהם גופא - אין חילוק בהשגח"פ בין פרט גדול לפרט קטן. ולכן נקבעה הזכר דהצלת יעקב בענין פרטי - גיד הנשה.
הרמז לטומאת ע"ז הוא "הסירו גו'", שקאי על פעולת האדם, כי הטומאה אינה בחפצא של ע"ז דהרי אין לה חשיבות. מציאות המנגד הוא רק כדי שהאדם יתגבר עליה.
ג' דיעות האם מחילת העוונות של החתן הוא דוקא כשעשה תשובה, מתאימים לג' הדיעות בענין הכפרה דיוה"כ - האם הכפרה הוא דוקא עם התשובה.
גיד הנשה אסור בהנאה / בן י"ג למצוות ילפינן משמעון ולוי והקשר לשם "אליעזר".
"פניאל" קאי על פני ה', ועל הפנימיות שלמעלה, ועל הדביקות בפנימיות האלוקות. ו"פנואל" קאי על פני יעקב, ועל פנימיות הלב דהאדם, ועל המשכת הביטול בו' קצוות שבעולם.
מזה שעשו שב למקומו ולא ניסה להרע ליעקב משמע שהד' מאות איש נשמטו ממנו (אף שגם הם שנאו את יעקב) ולכן לא היה יכול להרע ליעקב.
בבר-מצוה מגיעים למדריגת "איש" והיא הכנה לבוא לדרגת "אדם" / שלילת הסברא לסדר נסיעת טיול ליתומי צה"ל המגיעים לגיל מצוות / סידור חגיגת בר מצוה שחל בט"ו ניסן / חגיגת בר מצוה צ"ל ביומו.