ברש"י (לג, טז): "וישב ביום ההוא עשו לדרכו: עשו לבדו, וד' מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד, והיכן פרע להם הקב"ה בימי דוד שנאמר כי אם ד' מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים".

וצריך להבין מהו המקור בפשוטו של מקרא שהד' מאות איש נשמטו ממנו? 

ויובן בהקדים, שלכאורה קשה מדוע שב עשו ביום ההוא לדרכו ולא המשיך לנסות להרע ליעקב, והרי אהבת עשו ליעקב היה רק לפי שעה (דגם למאן דאמר "שנשקו בכל לבו" היה זה רק "באותה שעה", ד"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב")? ולכן מפרש רש"י שהד' מאות איש נשמטו ממנו ולכן לא הי' יכול להרע ליעקב. 

ורש"י מדייק ש"נשמטו אחד אחד", שגם הד' מאות איש לא נתבטלה שנאתם ליעקב (שלכן לא הלכו מעשו בבת אחת), אלא שנשמטו אחד אחד מפני שנתייראו מיעקב (דהרי פגשו את המלאכים שהכו בהם כו'), ואם כן כל שכן ששנאת עשו ליעקב לא נתבטלה. 

וזהו שממשיך רש"י "והיכן פרע להם בימי דוד", שגם שם הד' מאות אנשים ניצלו אף שנלחמו עם דוד, וזה הי' השכר לד' מאות איש, שאף ששנאתם לא נתבטלה, מ"מ בפועל נשמטו ועל ידי זה באה טובה ליעקב.

וזהו הקשר לי"ט כסלו, ש"פדה בשלום נפשי" הוא שגם אנשי אבשלום התפללו לניצחון דוד, שבזה מודגש ב' הקצוות הנ"ל שנלחמו בדוד אך גם התפללו עבורו, ע"ד אנשי עשו שנשארו בשנאתם אך נשמטו מעשו ובא ליעקב טובה מהם. וזה קשור לפנימיות התורה, שבכוחה להתגבר על המנגד גם כשהוא בתקפו ע"י כוחו ית' הבלתי מוגבל, ולהכניע את הרשעים בעודם בתקפם.