"ויקחו איש חרבו" (לד, כה), שנאמר גבי הריגת אנשי שכם, הוא המקור להדין שבן י"ג שנה נעשה בר מצוה, ומזה משמע שהי' בזה ענין חיובי. ועוד ראי' שבהריגת אנשי שכם הי' ענין חיובי הוא מזה שיעקב לא הוכיח את בניו על עצם המעשה דהריגת אנשי שכם, אלא הוכיחם רק משום שהמעשה יגרום ל"להבאישני ביושב הארץ".

והביאור בזה: יעקב הסכים שאנשי שכם מחוייבים מיתה, ורק שלא הסכים שבניו יהרגו אותם מפני שלא רצה שהם יסתכנו, או שלא רצה שיהרגום במרמה כדי שלא יהי' חילול ה'. אך בני יעקב לא נטלו ממנו עצה כי זה היה נוגע לעצם נפשם, ובעצם הנפש אין שייך חשבונות.

אך לכאורה היה זה סתירה לכיבוד אב (ואם כן הדרא קושיא לדוכתא, שזה היה מעשה בלתי רצוי, וא"כ איך למדים מזה הדין דבר מצוה)?

והביאור: בהקדים המבואר בגמרא שבמרה נצטוו על כיבוד אב, ולכאורה אם כן איך נענש יעקב על שלא קיים מצות כיבוד אב הרי לא נצטוה על זה? ועל דרך זה בנוגע לחטאת סדום, ש"יד עני ואביון לא החזיקה", שלכאורה לא נצטוו על הצדקה עד מתן תורה?

והביאור: התוכן של שבע מצות בני נח הוא "לשבת יצרה", וא"כ ההנהגה באופן דהיפך הצדקה עד לאופן ש"הרגו ריבה אחת", ועל דרך זה חיסרון בכיבוד אב, הוא בסתירה ל"לשבת יצרה", וא"כ נכלל בז' מצות. ובמתן תורה ניתוסף ענין חדש בכיבוד אב, יותר מהנצרך לכיבוד אב בשביל "לשבת יצרה".

ולכן זה שבני יעקב לא נטלו עצה הימנו אינה בסתירה לכיבוד אב לפני מתן תורה – שענינה "לשבת יצרה" - כי אדרבא הקנאה על "הכזונה יעשה את אחותינו" הוא הוא קיום ה"לשבת יצרה" (ורק שלאחרי מתן תורה כיבוד אב הוא ענין בפני עצמו לא רק מצד "לשבת יצרה").

וזהו שהחיוב במצוות נלמד ממעשה שכם, כי זהו הוראה שיסוד והתחלת העבודה הוא המסירה ונתינה להקב"ה שלמעלה מטעם ודעת, ורק אח"כ יכולים לעבוד את ה' בהבנה והשגה.