מהפסוק (לד, כה) "ויקחו גו' איש חרבו" למדים שבן י"ג למצוות, שהרי שמעון ולוי היו בני י"ג וקראם הכתוב "איש". 

והנה, צריך להבין הנהגת רבותינו נשיאנו לומר מאמר דיבור המתחיל "נעשה אדם" בקשר עם בר מצוה, דלכאורה "אדם" הוא נעלה מ"איש".

והביאור: בנוגע למקור הדין שבן י"ג למצות, ישנה מחלוקות האם זה נלמד מהפסוק הנ"ל או שזהו הלכה למשה מסיני.

והחילוק בעבודה: לפי השיטה שהמקור הוא מהפסוק "איש חרבו" אזי בר מצוה הוא ענין העבודה שעל פי טעם ודעת, שלכן למדים את הדין מענין שהוא על פי טבע (ולכן לימוד זה מלמד גם על בני נח). ולהשיטה שהמקור הוא הלכה למשה מסיני ענין בר מצוה הוא עבודה שלמעלה מטעם ודעת - הלכה למשה מסיני (ולכן אין שיעור זה שייך לבני נח, שאצלם הגדלות תלויה בתכונות נפש כל אחד בפרט). 

אך גם לדיעה שהמוקר הוא הפסוק, מ"מ העבודה שעל פי טעם ודעת צריכה להיות מיוסדת על "ויקחו איש חרבו", עבודת המסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת. 

וזהו שרבותינו נשיאנו אמרו מאמר ד"ה "נעשה אדם", "אדם" אותיות מאוד, זאת אומרת ששלימות השכל אינו מספיק וצריך להיות עבודה שלמעלה מטעם ודעת, והעבודה שעל פי טעם ודעת צריכה להיות מיוסדת על "איש חרבו" - מס"נ.