"אלו חמור ואנשי שכם" – אינו מזכיר את "שכם", מפני שהריגת שכם הוא מצד הדין ולא "באפם". ונאמר בלשון יחיד (לא מפני שאנשים רבים נכללים ב"איש", שהרי שכם לא נכלל, אלא מפני ש)"אינם חשובים אלא כאיש אחד". אך זהו דרש, ולכן מביא "ופשוטו אנשים הרבה קורא איש".
ר"י סובר שהשבטים נשאו את אחיותיהם, ור"נ סובר שההשבטים נשאו כנעניות. ור"י מפרש ע"פ כללות הסיפור, ור"נ מפרש תיבה פרטית, ולכן לר"נ ישנה דיוק "בניו ולא בניו", ולכן מפרש רש"י "בניו ולא בנותיו". אך ר"י אינו מדייק דיוק זה, ופירוש רש"י הוא רק ע"פ שיטת ר"נ.
זמן סיום "ספר הישר" - הוראה ע"ד עבודה בדרכי האבות שנק' ישרים, בג' הקוים דתורה עבודה וגמ"ח / ההפרש בין "מנשה" ו"אפרים" ביחסם לגלות: שלילת הגלות או בירורו.
תכלית העבודה הוא לצאת מהמצרים וגבולים, גם דקדושה, ולהתחבר עם האלוקות שלמעלה מהעולם. וזה נעשה ע"י התורה שמיוחדת עם העצמות שלמעלה מכל הגדרים. וע"י ש"השבטים הוגים בתורה" במצרים היו מבחר שנותיו של יעקב במצרים, שהרי יתרון האור הבא מן החושך.
ההכרח ש"ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין" הוא מזה שנאמר "הקבצו גו'", שמזה משמע ש"האספו" שנאמר קודם לכן, היה בשביל ענין אחר. "נסתלקה ממנו" פירושו שלא היה יכול להמשיך את הקץ לבניו, אך מ"מ ע"י "האספו ואגידה", פעל שיזכו לגילוי הקץ באופן מקיף.
סתימת הפרשה הי' צריך להיות בהמשך הפרשה (והיא בראש הפרשה רק כדי שתוכר), ולכן מפרש רש"י רק ב' הפירושים שבהם הסתימה מורה על ענין שלילי, כי המשך הפרשה מדבר בפטירת יעקב. "זרעו בחיים" מתגלה רק כשישנה צרת השעבוד וסתימץ הקץ, ואעפ"כ בנ"י חיים בתומ"צ.
ענינו של יוסף הוא המשכת בחי' יעקב (אצי') לבי"ע, ולכן מנשה – העבודה שלא לשכוח את "בית אבי" הוא בכור יוסף. אך אפרים – "הפרני אלוקים בארץ עניי" – הוא הבכור בנוגע ליעקב ("לי הם, אפרים ומנשה"), כי שלימות יעקב מתגלה ביתרון האור שבא מן החושך – בחי' אפרים.
לרוב הענינים נשאר ראובן הבכור, אך מצד הפחז והבהלה (לא עצם המעשה) ניטל ממנו הכהונה ומלכות, מפני שהם ענינים ששייכים להנהגת הזולת. וניתנו ליהודה, מפני ש"מטרף גו'" שהציל את יוסף ותמר.
להבבלי יקיים מצוה מיד אף שאח"כ יוכל לקיימה בהידור יותר, ולכן לאונקלוס "בנימין זאב יטרף" קאי על המזבח, שצריך לבנותו ולהקריב גם ללא בהמ"ק. הבבלי מקדים "קייץ" ל"סבל", שגם כשישנה תאנה אחת מייבש אותה, אף שאם יחכה לריבוי תאנות יהי' לו תאנה משובחת יותר.
"אשר כריתי לי" מבאר מדוע רוצה להיקבר שם דוקא. ג' פירושים: (א) שכרה את הקבר בעצמו. אך קשה מדוע כרה קבר ריבוי שנים לפני מותו. (ב) קנה את הקבר בקנין חזק כהקנין ד"כרכי הים" - אך אין זה מבאר את חשיבות הקבר. (ג) "נטל כל כסף וזהב כו'" שזה מורה על חשיבות הקבר.
עלי' לתורה בשבת שלפני יום היאצ"ט וכו' / ענין תשלום "מסים" ופנימיותו - "ויט גו' ויהי למס" / ענין נצחיות הנפש / ימים שהאבל יורד לפני התיבה; נוסח מצבה / הערה בשו"ת חת"ס יו"ד סשנ"ה / ברכה ליום הולדת הפ"א; ההוראה מתהלים קאפיטל פ"ב, שירו של יום שלישי.
"ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין", שהי' צריך להיות מיד בכניסתם לא"י, וע"י "זכו אחישנה" הי' הקץ בא בימיהם. אך "נסתלקה ממנו שכינה", כי כדי שהגאולה תהי' נצחית, היא צריכה לבוא ע"י העבודה בכח עצמו ולא ע"י גילוי מלמעלה - גילוי הקץ.
העלאת יעקב לא"י היה שלב חדש בגלות, ולכן לוי ויוסף שלמעלה מהגלות לא נשאו את ארונו. אך "מנשה (בחי' יוסף שלמעלה מהגלות) ואפרים (בחי' לוי שנמצא בגלות אך מהפך אותה) יהיו תחתיהם" - כדי להשפיע על בנ"י הנמצאים בגלות.
פרש"י - על "ילדו על ברכי יוסף" - "גדלן בין ברכיו" הוא להוציא מהפירוש שהמילה שלהם היה על ברכי יוסף. דוקא לפירוש "גדלן ביו ברכיו" מובן מדוע "גם בני מכיר" (דור שני) הוא חידוש גדול יותר מ"בני שלישים", והוא מפני שבני שלישים רק ראה, אך בני מכיר "גדלן" - גיל מבוגר יותר.
זמן הקמת מצבה / ביקור על קברי אבות לאחר ז' שנים / הטעם שנמנע מיעקב גילוי הקץ.
יעקב השביע את יוסף שיעלהו ממצרים, כי ע"י התחייבות בשבועה האדם מתכונן לדבר גם לפני זמן הקיום. ובפנימיות הענינים: ענין יוסף הוא המשכת בחי' יעקב לבי"ע - לגלות, ולכן הוצרך יעקב להשביע את יוסף שיעלהו ממצרים כי זהו הנהגה שלא לפי בחי' יוסף.
רש"י בפירושו הא': "יטרף": "עתידים להיות חטפנין בפילגש בגבעה" (ולא קאי אכילת מזבח), כי "חטיפה" הוא נגד רצון האדם. ו"חטיפה" קאי גם ע"ז שהתגברו על עצמם ועשו תשובה. מעלת האתהפכא. אך מפני שסיום הפסוק קאי על שאול, לכן מביא פירוש ב' שגם "יטרף" קאי על שאול.
ג' אופנים בפירוש "איש אשר כברכתו ברך אותם. לרש"י הנה כל אחד מהשבטים מקבל (לא רק את התוצאה דהברכה דשאר השבטים, ולא רק את הברכה משאר השבטים, אלא כל אחד מקבל) את הברכות דכל השבטים מיעקב עצמו, כי באב - ביעקב - כח השבטים הם מציאות אחת.
ענין אמירת "חזק חזק ונתחזק"; תוכן סיום ספר בראשית – "ויישם בארון במצרים"; ההוראה מכל זה בעבודתינו.
ברש"י: "ידעתי שיש בלבך עלי", יעקב לא התנצל, שהרי יוסף ידע שליעקב לא היה אשם בזה, ורק "שיש בלבך עלי" – שישנו הרגש כאב בלב. ולכן אמר יעקב שרחל היתה רוצה להיקבר בדרך בשביל בניה – וזהו "פעולתך". ובשכר זה שרחל לא נקברה ליד יעקב, הנה מנשה ואפרים "לי הם".
ענין האירוסין – שהאשה מתקדשת לאיש גם לפני שהביאה לביתו – הוא חידוש שנתחדש במ"ת. ורק מפני שיוסף היה במצרים, שהיו שטופים בזימה, היה לו תוספת זהירות וקדושה בעניני אישות ולכן כתב "שטר אירוסין" – לראיה. "קידושין" – הוא המשכת הקדושה שבא מלמעלה ע"י מ"ת.
סיום ספר בראשית הוא ב"וישם בארון מצרים" – שעי"ז ניתן הכח לבנ"י לשלוט ולברר את מצרים. וזהו הקשר להתחלת ספר בראשית "כח מעשיו הגיד לעמו" – הוראה לבנ"י עצמם, שצריכים לעשות א"י – בירור ארץ גשמית.
סיפור הצ"צ שע"י ששלח את יהודה גושנה חי יעקב את שנותיו הטובות ביותר במצרים / ביאור דברי הרשב"ם עה"פ "דן ידין עמו גו'" / ענין "נפתלי אילה שלוחה".
"תעלה בעידנה" – שכמו שיעקב השביע את יוסף כדי לעודדו ולחזקו לקיום הבקשה אף שהיא היפך רצונו של פרעה – כך השתחוה לו כדי לחזקו ולעודדו (דשועל הוא השפל שבחיות). ובהמשך הפרשה מפרש "אע"פ שהוא בני כו' ואחלוק לו כבוד", אך לא השתחוה לו כי זה היפך כיבוד אב.
לכו"ע מעלת המברך הוא שגורם את איכות ההשפעה, אך יכול להיות עיכובים בההמשכה, ומעלת העונה אמן הוא שממשיך את הברכה בפועל. וחולקים מה עדיף הבכח או הבפועל. השייכות לנזיר – שנזיר הוא הן לשון זכר והן לשון נקבה – חיבור מעלת המשפיע ומעלת המקבל.
"אין מסיחין בסעודה" - גם בדברי תורה - "שמא יקדים קנה לושט", וא"כ "שכיחא הזיקא" ואין אומרים ש"תורה מגינה ומצלי". "בתר דסעיד אמר ר"י יעקב אבינו לא מת" - שיעקב הוא למעלה מהעולם, וזה שאין סומכים על נס הוא מצד התורה עצמה, שענינה לפעול בגדר העולם. אך המצריים "חנטו חנטייא" כי מצדם התורה היא תחת גדרי העולם.