איתא בסיום מסכת נזיר: "א"ל רב לחייא בריה חטוף ובריך וכן א"ל רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך, למימרא דמברך עדיף והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך וא"ל רבי נהוראי השמים כך הוא תדע שהרי גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין, תנאי היא דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך תחילה".

ויש לומר (דקשה לומר שחולקים, שהרי פסק הטור ש"גדול המברך", אך מצד שני פסק הטור שאם נתנו לו בן למול וקדם אחר ומל אין האחר חייב לשלם מדין החוטף מצוה מחבירו כי הוא יכול לענות אמן וגדול העונה יותר מהמברך, ואם נאמר שהם דעות חלוקות נמצא שפסקי הטור סתרי אהדדי. וא"כ יש לומר) שבאמת אינם חולקים, דכולי עלמא מודים שישנו מעלה בהמברך ומעלה בהעונה, ורק שהמעלה דהמברך גורם שימהרו למברך תחילה.

והביאור בזה: לכולי עלמא העונה אמן הוא חלק מפעולת הברכה, אך פליגי מהו עדיף בכח או בפעל. דהנה מובן שהמברך הוא הממשיך את ההשפעה, ולכן איכות וכח ההשפעה בא מהמברך, אך יכול להיות שההשפעה לא תבוא לפועל מפני מניעות ועיכובים. והעונה אמן מסיר את העיכובים - ע"ד "שטר שיצא עליו ערער והוחזק בבית דין" - ומביא את ההשפעה בפועל.

וזהו הקשר למסכת נזיר, דהרוגצובי מבאר שנזיר הוא הן לשון זכר והן לשון נקבה, כי הוא חיבור דזכר ונקבה. שזהו ענין חיבור משפיע ומקבל – חיבור המברך והעונה.

וזהו שסיום המסכת הוא במאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", דמפני שמסיים "שממהרים למברך תחילה" א"כ יכול להיות קס"ד שההעיקר הוא הבכח - המשפיע, ולכן מסיים בהדגשת הצד השני ש"תלמידי (מקבלים מ)חכמים מרבים שלום בעולם" - מעלת המקבל והבפועל.