איתא בגמרא (תענית ה, ב): "רב נחמן ורב יצחק הוי יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרב יצחק לימא מר מילתיה, אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה, בתר דסעיד אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדו ספדייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א"ל מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".  

והקשו המפרשים דלכאורה אם "אין מסיחין בסעודה" איך אמר לו דין זה באמצע הסעודה? ואין לומר שזהו כדי לאפרושא מאיסורא, כי א"כ מדוע ביאר לו את כל האריכות "שמא יקדים כו'" באמצע הסעודה?

וגם צריך להבין את הקשר בין "אין מסיחין" ל"יעקב אבינו לא מת".

והביאור בזה: סיפור זה בגמרא בא בהמשך לכמה סיפורים בנוגע לרב נחמן ורב יצחק, שרב יצחק אמר "הכי אמר רבי יוחנן", ותוכן סיפורים אלו הוא בנוגע להנהגה ניסית של הקב"ה ("נעשה להם נס כו' נמצאת תבואה הגדלה בששה חדשים גדילה באחד עשר יום"). ובהמשך לזה מביאה הגמרא את הסיפור ש"הוי יתבי בסעודתא", דיש לומר שגם רב נחמן ידע שאין מסיחין בסעודה, אך חשב שאין האיסור חל על דברי תורה כי התורה מגינא ומצלי. ולכן האריך רב יצחק ואמר "אין מסיחין בסעודא שמא יקדים קנה לושט" – שבזה מדגיש שטעם האיסור הוא משום סכנה, וא"כ אף שהתורה מגינה ומצלה, מ"מ אסור להכניס את עצמו למקום סכנה אף שעוסק במצוה.

"בתר דסעיד אמר רב יצחק יעקב אבינו לא מת", שכוונתו להדגיש שהטעם ש"אין מסיחין בסעודה"  – שאין לסמוך על זכות התורה במקום ששכיח הזיקא – אינו מפני גדרי הטבע והעולם, אלא מפני התורה גופא, שכוונת התורה הוא לפעול בעולם וא"כ אין התורה רוצה לשנות את גדרי העולם. ולכן אמר ש"יעקב אבינו לא מת", מפני שהוא למעלה מגדר העולם.

אך רב נחמן, חשב שהטעם ש"אין מסיחין" הוא מפני שתומ"צ כפי שניתנו למטה הם תחת גדרי הטבע, ולכן שאל "וכי בכדי כו'" שמזה מוכח שגם ע"פ תורה יש מקום להגדרת הטבע.  

וע"ז אמר רב יצחק "מקרא אני דורש", שכוונתו לאמיתית מציאותו של יעקב כפי שהיא בתורה, ובתורה "גופא מקרא אני דורש". אך כפי שהמצריים ראו את יעקב, שלגבם ה"ז האמת, היו צריכים "לחנטו חנטייא כו'".

וא"כ ע"פ תורה תרוויהו איתנהו בהו, שמצד אמיתית המציאות אין התורה ובנ"י מוגדרים בטבע.