משה התפלל דוקא עבור יהושע, כי יהושע הי' המנהיג של דורו, והנהגה של פרישות אינה מתאימה לכל הדור; ציצית נמשכים מהמקיף דטלית, שמצוות הם בעצם רצון העליון שלמעלה מטו"ד
טענת המרגלים "וטפינו יהיו לבז" והמענה "וטפכם אשר אמרתם גו'" - מעלת תינוקות. (ס"א) מצות חלה; אחדות בישראל, אבל לפעמים צריך מחיצה והבדלה. (ס"ו)
"קרע לנו את הים", שעל הים היה צריך להיות מלחמה, (דלא כבמצרים) וה' נלחם להם - (כנגד הטענה "עז העם היושב בארץ"). (ב) "והוריד לנו את המן", שה' דואג לכל מחסורם גם בדרך לארץ ישראל (כנגד הטענה "החיתי גו' יושב בהר גו'). (ג) "והגיז לנו את השליו", שה' נתן להם את השליו גם לאחר שביקשו עלילה ואמרו "מי יאכילנו בשר" (כנגד הטענה "עמלק יושב גו'").
"אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" נאמר בשייכות לציצית, מפני שהקב"ה פדה אותנו ממצרים על מנצ שנשמור על המצוות (וציצית מביא לזכירת כל המצוות), ומוסיף רש"י ביאור בזה מר' משה הדרשן, שציצית (לא רק מזכירה על המצוות אלא) שקולה כקיום כל המצוות. וגם פרטי מצות ציצית קשורים עם יציאת מצרים.
המרגלים כשרים היו ומ"מ כשראו בעיניהם את קושי העבודה דבירור הארץ נפלו ממדריגתם; מזה הוראה למי שמגיע למצב חדש (בר מצוה וכיו"ב) שלא יתפעל; נשים היו מחבבות את הארץ; הוראות למסיימות דבית רבקה ומדריכות דמחנה "אמונה" / הוראה מסיפור המרגלים בעבודת האדם הפוגש קשיים בעבודתו, בפרט בדורותינו / טעות המרגלים ע"פ חסידות וההוראה - "טובה הארץ מאד מאד" / ביאור במ"ש בתניא ספכ"ט "ומאין חזרה ובאה להם האמונה כו" / נשים חיבבו את הארץ, עבודת הנשים, בפרט בחנוך / הקשר המיוחד דנשים ל"ארץ הקודש" / כנ"ל, מעלת "בית רבקה" / הבנים צ"ל למעלה מהאבות - "טפכם אשר אמרתם גו' והבאתי אותם וידעו את הארץ" / הכרח ומעלת תמיכה ממשלתית בארה"ב - במוסדות חינוך כשרים / הלימוד ממצות "חלה" לתלמידות המסיימות ולמדריכות דמחנה "אמונה" / מעלת הידור מצוה, בפרט בציצית וטלית / הא שלא הובאה ראי' על שינה בט"ק ממתי מדבר / ענין עטיפת הטלית גדול "כעטיפת הישמעאלים".
מסיפור המרגלים - שחטאם הי' שהוסיפו מסקנה "לא נוכל לעלות" - ישנה הוראה עיקרית שעל האדם לידע שאם ה' ציוה אותו לקיים מצוה הרי זה ביכלתו, ועבודתו הוא לגלות איזה אופן הוא הכי טוב לקיים את הציווי.
"וישובו וילינו עליו" - בתיבות אלו מרמזת התורה את הטעם לזה שהמרגלים מתו באותו היום, דהטעם שלא הועילה תפילת משה עבורם הוא כי "וילונו עליו", על משה, ואין קטיגור נעשה סניגור.
שיטות במדרשים אם יהושע וכלב נטלו האשכול / עיקר טענת המרגלים וכן המענה עליו בענין "טף"; תומכי תמימים / ביאור ל' הבעש"ט שמיכאל הי' נותן כל עבודתו עבוד א' מד' ציציותיו / מנהגנו בחוליות הציצית / אופן תפירת כנפות הטלית קטן / בענין ברכה על ט"ק / לבישת ט"ק בעת השינה / מנהגנו שאין הש"ץ מתעטף בטלית למנחה או ערבית - אבל לא באופן של מחלוקת.
בפשטות ישנה סברה שלא להסמיך פרשת המרגלים למרים (אף שזהו כפי סדר המאורעות) כדי שלא נחשוב שחטא מרים דומה לחטא המרגלים, ולכן שואל רש"י "למה נסמכה". ומבאר שטעם הסמיכות הוא כדי לבאר גודל חטאם ש"ראו ולא לקחו מוסר".
לר' יצחק "אנו לא עלתה בידינו אלא אחד" - אף שישנם דרשות על כל שמות המרגלים - כי רק אחד נוגע לעבודתינו (והוא החשיבות דמעשה בפועל). ור' יוחנן (אינו חולק אלא) מוסיף "אף אנו נאמר", שישנו עוד שם שאנו יכולים ללמוד ממנו בעבודתנו אך לא באותו האופן שהוא אצל אבותינו אלא באופן אחר (שאנו צריכים להיזהר שיהי' גם שכל ורגש כו' - "דבריו של הקב"ה").
להראב"ד עכו"ם אינם בגדר מציאות שנוכל לומר שצל המקום עליהם, דצל הוא שפעולת האדם פועל למעלה, ושיטתו מתאימה לפירוש "צלם" הוא "כשרים שבהם", אך להרמב"ם יש להם צל – גדר השגחה פרטית, ושכר ועונש באופן פרטי - ושיטתו מתאימה לפירוש "צלו של המקום".
עבודה זרה בדקות הוא שמחשיב את העולם למציאות. וזה שאינו נותן חלה – שאינו מרגיש שכל הנהגת הטבע בא מהקב"ה - הרי הוא מקיים את העבודה זרה, שהיא את הטעות שהנהגת הטבע הוא מציאות בפני עצמו. וכל הנותן חלה מבטל את הטעות דע"ז בדקות.
השייכות דמתן תורה, מצות חלה, הדלקת נש"ק, חינוך - לנשי ישראל / ציצית מכונה / האם הציווי "ולא תתורו" הוא ממנין תרי"ג מצוות / הפירצה הגדולה ד"טעלעוויזשאן".
צריך להיות "נשמע" - שרצון ה' יונח בשכל האדם, ולכן שלח משה את המרגלים לראות את הארץ כדי שירצו לכבשה מצד שכלם ולא רק מצד ציווי ה'. וההוראה: שה"נשמע" - הבנת דברי התורה על פי שכל - צריך להיעשות בשליחותו של משה. דבאם לאו אין זה ענין השכל לאמיתתו.
"וישחטם" הו"ע ההעלאה, כדי שיזכו לגן עדן וכיוצ"ב (שהעונש הוא לטובתם). וטענת משה היתה שמפני שהעבירה היתה העדר האמונה איך יתכן שהעונש (אף שהוא לטובת בני ישראל) יפעול העדר האמונה באומות העולם ("ושמעו מצרים"). ומתאים לשיטת ר"א שדור המדבר באין לעוה"ב.
הקב"ה עושה נס דוקא למי שמאמין בניסים, ולא למי שלאחרי שה' הראה להם ניסים גלויים ולאחר כל זה אינם מאמינים. ולכן לא יכלו להיכנס לארץ, ולכן מביא רש"י בפירוש את הנסיונות הראשונים ממסכת ערכין ששם מבואר שהקב"ה הראה להם נסים ובאותה שעה גופא ניסו את ה'.
מעלת ארץ ישראל, "מאך דא א"י", ובפרט לגבי נשי ישראל / הערות באגה"ק סוס"א / הלשון "זכותו יגן עלינו" על צדיקים שבעולם האמת / הטלת חוטי צמר בבגד פשתן / ציצית מכונה / ט"ק סגולה למי שאירעה אצלו גניבה / שמירת העינים.
במענה לטענת המרגלים "אפס כי עז העם היושב בארץ" אמר כלב "עלה נעלה וירשנו אותה", וע"ז הוסיפו המרגלים "ושם ראינו את הנפילים", ומבאר רש"י שההוספה היא "שנפלו מן השמים", וא"כ גבורתם הוא שלא בערך כלל.
סמיכות פרשת מקושש וע"ז לפרשת המרגלים, הוא מפני שבנ"י חשבו שבהיותם במדבר אין חשיבות למעשה שעיקרה בא"י, וזה הי' כוונת המקושש להראות שגם במדבר, ובנוגע לשבת שעיקרה הוא מחשבה, ועד"ז בע"ז אף שעיקרה במחשבה, ישנה חשיבות מכרעת למעשה בפועל.
בחירת ומינוי רבני השכונה.
מעלת הדפסת קונטרס "עץ החיים" שענינו ביטול חטא המרגלים / טעם אמירת משה אחרי שעשו ישראל תשובה "והיא לא תצלח" / זהירות מלכלוך הציצית / תכלת בזמן הזה / ציצית מכונה / ציור נקבי הציצית בטלית קטן / הקשר דציצית לשערות הראש ולנישואין / ביאור בלשון אדמו"ר הזקן באגה"ת ספ"ז ע"ד הפגם בשם הוי' ע"י ביטול כמה מצוות.
המרגלים רצו להישאר במדבר כדי להוסיף בחכמה ולהגיע לחיי העולם הבא בלי הבלבולים דעולם הזה הגשמי. אך לא הגיעו להמדריגה דעושה האמת מפני שהיא אמת. ולכן נשארו בנ"י במדבר ארבעים שנה, שאז גדלה חכמתם והגיעו להמדריגה העליונה דאהבה, ואז נכנסו לא"י.
טעם האריז"ל שציצית צריכים להיות מכוסים, הוא שהטלית קטן הוא בחינת פנימיות, ולכן גם הראיה הוא ענין הסתכלות פנימית. וזהו טעם הנוהגים שהציצית יהיה מבחוץ כי רוב בני ישראל זקוקים לחיזוק בזכירת כל המצוות על ידי ראיה כפשוטה.
נשים חיבבו את הארץ ולא נתפתו מעצת מרגלים, ומזה ובן שיש לנשים חביבות לכל עניני קדושה / לא להתבייש מפני המלעיגים כמ"ש "ה' אתנו אל תיראום" / מקור למ"ש בתו"א בשלח (סד, א) אמרז"ל הרוצה לקבל כו' ויניח ציצית ותפילין / סגולה להסרת פחדים מילד קטן - ציצית / ההוכחה דאיסור הלת חוטי צמר בטלית פשתן הוא דאורייתא / ביאור בלקו"ת (שלח מט, ג) במעלת חכמה על גולגלתא.
"יהושע וכלב לא נטלו כלום" מפני שהמרגלים לקחו את הפירות בכוונה רעה. ובזה מודגש שאף שמסיפור המרגלים רואים שהעיקר הוא המעשה, מ"מ ישנה חשיבות גם לכוונה.
בע"ז ישנם ג' ענינים: (א) שהאמונה בה' היא היסוד לכל המצוות (וזה נלמד מפרשתנו). (ב) עבודת אלילם היא מצוה פרטית ששקולה כנגד כל המצות (על דרך שבת). (ב) ע"ז היא מצוה פרטית ששקולה כנגד כל המצות (על דרך שבת). (ג) באיסור ע"ז ישנו אותו תוכן דביטול כל המצוות, ולכן כשעובד ע"ז ה"ז כאילו עשה את כל העבירות.
התבוננות בפסוקים דפרשתנו (יד, ח-ט) אם חפץ בנו ה' וגו', והמסקנא שהיא לא ארץ כנען ואף לא ארץ ישראל אלא ארץ הקדושה, תובב"א כאשר אם בקולי תשמעו / טובה הארץ מאד מאד - לפי שהתכלית היא המעשה / גודל זכות מצות ציצית / אם מקיים מצות ציצית בכל שעה שמלובש בהן / אופן הכנסת החוט לנקב בטלית גדול / ציצית מלשון מציץ מן החרכים, והקשר לענין הציץ.