בסיום פרשתנו מפרש רש"י: "ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודה זרה לומר שהמחלל את השבת כעובד עבודה זרה שאף היא שקולה ככל המצות". ובתוספות: "דלשם שמים נתכוון שהיו אומרים כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבים במצוות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים". 

וצריך להבין מדוע הוצרך לעבור איסור חמור דחילול שבת ולא עשה איסור קל דמלקות או ממון?

והביאור בכל זה: על פי המהרש"א שמבאר שהמקושש עשה מלאכה שאינה צריכה לגופה, דלא היה צריך לעצים ורק רצה להראות וכו'. וזהו שעבר על איסור שבת דוקא כי הוא לא רצה לחטוא ודוקא בשבת ישנה אפשרות לעשות מלאכה באופן שאינו צריך לגופה, ואזי אין זה חטא. אך מכל מקום בית דין מענישים דאין יכולים לברר מה היה בליבו.  

דהנה אף שאיסור שבת תלוי במחשבה, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, מכל מקום רואים שמפני שעבר על האיסור במעשה בפועל חייב מיתה. וזהו טעם הסמיכות לעבודה זרה, דגם בעבודה זרה עיקר האיסור הוא במחשבה שלא להאמין בה, ומכל מקום כשמכריחים לעבור עבודה זרה – אף שהוא רק במעשה בפועל – יהרג ועל יעבור. וזה מראה על החשיבות דמעשה בפועל.

וזהו טעם הסמיכות דעבודה זרה לפרשת המרגלים, שבני ישראל חשבו שמפני שנגזר עליהם להישאר במדבר אזי אין חשיבות למעשה שעיקרה בארץ ישראל, והעבודה במדבר הוא ענין המחשבה וכו'. וזה הי' כוונת המקושש להראות שגם במדבר, ובנוגע לשבת שעיקרה הוא מחשבה, ישנה חשיבות מכרעת למעשה בפועל.