מהפסוק (יד כז) "עד מתי לעדה הרעה הזאת" לומדים שעדה בנוגע לדבר שבקדושה הוא עשרה אנשים. וענין זה, שדבר שבקדושה נלמד מהמרגלים, הוא רמז בנגלה להמבואר בחסידות, שבפנימיות הענינים, היו המרגלים במדרגא נעלית, וטעותם היה שחשבו שהחיים הרוחנים במדבר – דיש בזה חשיבות ומעלה כהכנה לכניסה לארץ ישראל – הוא התכלית.

ובהקדים דהרמב"ם, בהלכות תשובה פרק י' הלכה א', כותב "אל יאמר אדם וכו' הריני עושה מצוות התורה וכו' כדי שאזכה לחיים העולם הבא וכו' ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים וכו' אלא עמי הארץ וכו'". ולכאורה בפרק ט' הלכה ב' כותב "שמפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח וכו' כדי שיזכו לחיי העולם הבא", ובפרק י' הלכה ב' ממשיך ש"העובד מאהבה וכו' עושה האמת מפני שהוא אמת וכו' ואין כל חכם זוכה לזה". 

ולכאורה בפרק י' הלכה א' כתב שהנביאים והחכמים עובדים מאהבה? 

והביאור בכל זה: החכמים והנביאים נתאוו לימות המשיח וכו' כדי שיזכו לחיי העוה"ב לא מפני שהעולם הבא הוא שכר אלא שזהו המשך דהאהבה, שרוצה לשגות בה תמיד ולדבק בה' על ידי הדעת בעולם הבא. וזו היא מעלת רוב החכמים העובדים מאהבה. 

ולמעלה מזה הוא אופן העבודה שבה אין לאדם שום מבוקש ורק "עושה האמת מפני שהוא אמת" – מפני שזהו רצונו יתברך. "וזו היא מעלה גדולה עד מאוד ואין כל חכם זוכה לה".

והנה המרגלים רצו להישאר במדבר כדי להוסיף בחכמה ולהגיע לחיי העולם הבא בלי הבלבולים דעולם הזה הגשמי. אך לא הגיעו להמדריגה דעושה האמת מפני שהיא אמת.

ולכן נשארו בני ישראל במדבר ארבעים שנה, שאז גדלה חכמתם והגיעו להמדריגה העליונה דאהבה ואז נכנסו לארץ ישראל.

ומזה שסיפור המרגלים נכתב בתורה ישנה הוראה לכל אחד ואחד שאף מי שלא הגיע למדריגה זו דאהבה ברגש הלב, מכל מקום יכול להגיע ל"עושה האמת" במעשה בפועל כשמקיים את המצוה מפני שהיא ציווי ה'.

(וזהו שהרמב"ם ממשיך "כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, והוא המעלה שציוונו בו על ידי משה שנא' ואהבת וכו'") ומוסיף אחר כך כשמלמדים את הקטנים ואת הנשים וכו' לעבוד מיראה וכו' עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט" דגם כשאין מדת האהבה בלב, מכל מקום מגיעים לזה ע"י עשיית המצות בפועל ועושה אותם מפי שהם האמת.