ברש"י (יג, ל): "ויהס כלב:  השתיק את כולם. אל משה: לשמוע מה שידבר במשה. צווח ואמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם. השומע היה סבור שבא לספר בגנותו. ומתוך שהיה בלבם על משה, בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו. עלה נעלה: אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו". 

וצריך להבין: מהו החידוש בדברי רש"י "(השתיק) את כולם", הרי בפשטות "ויהס כלב" קאי על "את העם"? ומדוע אינו מפרש כהתרגום, ש"ויהס" פירושו שגרם להם להקשיב, שעפי"ז "אל משה" פירושו בפשטות, שישמעו למשה, ואין צריך לפרש "לשמוע מה שידבר במשה". ומדוע תפס כלב דוקא ג' ענינים אלו ולא ענינים יותר כלליים כמו היציאה ממצרים (ובפרט שבגמ' נאמר "הוציאנו ממצרים" ולא נאמר "והגיז לנו את השליו")? ומהו התועלת בהזכרת מעלותיו של משה הלא המרגלים לא ערערו על משה אלא אמרו "עז העם היושב בארץ"? ומדוע מפרש ""אפילו בשמים", ואינו מפרש בפשטות שקאי על העלי' לא"י, וכפל הלשון הוא לתוספת חיזוק? 

והביאור: לרש"י קשה מדוע לא נאמר "ויאמר כלב", דמהו ההקדמה "ויהס גו'". וע"ז מפרש "השתיק את כולם", שהחידוש הוא שהשתיק את כל בנ"י לשמוע במעלות משה. ואף שהמרגלים לא דיברו על משה אלא על חוזק העם כו', מ"מ כלב הזכיר מעלות אלו מפני שהם מפריכים את טענת המרגלים.   

דהנה, המרגלים טענו ג' דברים. (א) "עז העם היושב בארץ". (ב) גם בדרך, עוד לפני שמגיעם לארץ ישראל, "החתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן". (ג) "עמלק יושב בארץ הנגב", והזכירו את עמלק מפני שכבר נכוו בעמלק מפני שהסתפקו "היש הוי' בקרבנו אם אין", וטענו המרגלים שכן הוא בנוגע לכיבוש הארץ שזה ששלחו מרגלים מורה שהסתפקו ביכולת ה' וממילא יכוו כמו שקרה בעמלק. 

ועל זה ענה כלב (א) "קרע לנו את הים", שעל הים היה צריך להיות מלחמה (דלא כבמצרים שלא הצטרכו למלחמה שהרי פרעה גרשם) ואף על פי כן קרע לנו את הים שה' נלחם להם. (ב) "והוריד לנו את המן", שה' דואג לכל מחסורם גם בדרך לארץ ישראל. (ג) "והגיז לנו את השליו", שה' נתן להם את השליו גם לאחר שאמרו "מי יאכילנו בשר" שביקשו עלילה.

וממשיך רש"י: "עלה נעלה: אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו". דהנה, כלב ענה לכל טענות המרגלים באמרו "אל משה" בהזכירו את מעלותיו של משה, ולכן צריך לומר ש"עלה נעלה" הוא ענין חדש ש"נצליח בכל דבריו" גם כשהדברים אינם בגדר מציאות העולם. 

מיינה של תורה: ממעלותיו של כלב על יהושע הם: (א) זה שניצל מעצת המרגלים היה באופן דאתערותא דלתתא על ידי עבודתו ש"הלך ונשתטח על קברי אבות". (ב) פעל על כולם, גם על המרגלים, שהרי "השתיק את כולם" (משא"כ כשכלב ויהושע דיברו שאז "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים"). (ג) בנוסף לטענות על פי שכל דיבר והגיע לענין הנמנעות – למעלה מטעם ודעת. והנה, כל ענינים אלו קשורים זה בזה. דממעלות אתערותא דלתתא הוא שמברר את התחתון מצד ענינו דהתחתון, ולכן פועל יותר. ועל ידי עבודת המטה מגיעים למעלה יותר לבחינה שלמעלה מטעם ודעת.

ומזה ("קרע לנו וגו' עלה נעלה אפי' בשמים וגו' נצליח בכל דבריו") ישנה הוראה נפלאה בעבודת השליחות. דההצלחה היא גם אם ישנו ספק וכו' וגם בהסרת המניעות הצדדיות וכו'.