ישנם ענינים שאין צריך לשאול את הזקנים אלא הצעירים צריכים לקיים אותם במסירות נפש; אין ללכת לבית דוד לשאול האם יכול לבטל את לימודו כדי להציל את ילדי ישראל, אלא צריך להדליק את הקנאות שבנפשו על ידי לימוד פנימיות התורה; ענין הגורל - ע"ד "אבוך במאי הווי זהיר טפי".
השבטים ביזו את פנחס כדי לכבד את משה ובנ"י, שהרי הם לא קינאו ודוקא פינחס קינא. ועל זה אמרו שזהו מצד שיש בפנחס טבע האכזריות, ולכן בא הכתוב ויחסו, לאהרן שהיה אוהב שלום וכו' וכוונת פנחס היה שיהיה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.
"משפטן" הוא הפסק דין, ז"א שמשה ידע את הפסק דין לפני כן ובכל זאת הקריב את משפטן לפני ה', כי באותה שעה נתעלמה ממנו. ובטעם שנתעלם ממנו מפרש רש"י "שכאן נפרע וכו'". וכדי לבאר מדוע חיכה ה' מ' שנה עד שיתוקן הדבר, מביא רש"י פירוש ב' - ראויה כו' אלא שזכו בנות צלפחד.
"צו כו'" הוא זירוז כללי לכל בנ"י לזכור על ה', ורק שאח"כ מוסיף שהזירוז כללי צריך לבוא במעשה בפועל בקרבנות. משה הוא בת מלך, שהיה בו תוקף לדרוש מה' למחול לבנ"י והנה בין בנ"י היה כאלו שחטאו ובמילא ה' הוא בשבילם בעל ולא מלך ולכן ישנו הצורך שמשה יצום על ה'.
הקשר ד"מזוזה" לפינחס / דעת הרמב"ם באורים ותומים במלחמת הרשות / הואה מפ' בנות צלפחד; מבצע כשרות וטה"מ / היתר תענית בר"ח; איסור מלאכה בר"ח / תספורת ראשונה כשחל יום ההולדת בר"ח.
המסירות נפש של פנחס, ועד"ז המס"נ של כ"ק מו"ח אדמו"ר, היה למעלה גם מטעם ודעת דקדושה. והנה, פנחס היה שליח, ולכן בעיקר נוגע המעשה בפועל, ולכן שייך בעיקר ליצחק. אך בעל הגאולה הוא נשיא, ולכן הכל הוא בשלימות ולכן אצלו ישנו יוסף ויצחק, נעשה ונשמע.
נאמר "ויהי אחר המגפה", שהמנין קשור עם המגיפה ולא עם זה ששופטי ישראל הרגו איש אחיו, ולכן מפרש רש"י "משל לרועה" – שהרועה מונה אותם כדי שיוכל ללמוד איך לשמור את הצאן מכאן ולהבא באופן יותר טוב. אך קשה שהרי המנין הי' בסוף שנת המ', ולכן מביא פירוש שני - "מחזירם במנין".
מזה שנאמר "וידבר משה אל ראשי המטות" ישנו הוו"א שהקרבנות דפרשתנו נאמרו ביחד עם קרבנות דפרשת אמור, אך הם לא נאמרו לישראל ביחד עם קרבנות דפרשת אמור, ולכן נכתבו בפני עצמם. ולכן אומרת התורה "וידבר גו'", שקרבנות דפרשנו נאנרו בפני עצמם פה, ומשה אמרם לישראל.
עבודת ירמיה ופנחס הי' לעורר את בנ"י לתשובה מצד ענינים הם ולא מצד גילוי מלמעלה. משא"כ פעולת משה הי' מלמעלה, ולכן "חזרה זוהמתם", ולא הוריש את המנהיגות לבניו.
הצמח צדק מבאר ש"תהלה לדוד" מעורר את המדרגה שבה מתחיל שורש התעוררות יחוד זו"נ, ואם כן אין זה שייך לעבודת האדם (ולכן אומר שג' פעמים הוא כנגד ג' התפילות), אך אאמו"ר מבאר שישנה עבודה שענינה לתת לאדם שייכות להענין הנפעל (אף שאין ההמשכה נפעלת ע"י האדם), ולכן ישנה אמירה אך היא רשות.
הטעם שנפרטו ער ואונן ודתן ואבירם במנין שבפ' פינחס.
בפרשת בהעלותך מפרש רש"י "כששניהם יושבים בבהמ"ד", כי בבית מדרש כל היושבים מעיינים בהשאלה, ולכן שאלו גם את אהרן. אך בפרשתנו נאמר "פתח אוהל מועד" שהוא המקום שבאים לשמוע את דבר ה' למשה, ולכן מביא רש"י ב' פירושים: "סרס המקרא ודרשהו", או "בבית המדרש היו יושבים".
יהושע לא נמשח אף שהיה מלך, כי ליהושע היו שני עניני נשיאות, אך עיקר ענינו היה הנשיאות בתורה וכהמשך לזה היה לו גם ענין המלוכה. ומשיחה הוא למלך שעיקר ענינו הוא מלוכה.
לבן חמש למקרא קשה, שבאם הקרבנות שבכל יום הוא ענין אחר, א"כ מודע כולל אותם הפסוק ביחד "ומנתחתם גו' כמשפט"? וע"ז מפרש רש"י שכל הקרבנות רומזים למספר ע', ומתמעטין והולכין מפני שאוה"ע מתמעטין והולכין מצד עצמם, אך בימי המקדש היו הקרבנות מגינין עליהם מן היסורין.
תספורת לילד כשחל יום ההולדת הג' בר"ח / הערה בענין ניסוך המים.
ג' הבחינות בקשר של בני ישראל והקב"ה (א) "חלקנו" הוא בחי' מכר שהוא בהתאם לעבודת האדם, (ב) וגורלנו הוא בחי' מתנה שאינה לפי עבודת האדם. (ג) וירושה הוא שהיורש הוא במקום המוריש עצמו, שהוא קשור עם עצמות ומהות. "בן אין לו", כי היורש הוא מציאות אחת עם המוריש.
"בכל יום הוא מועד התמידין", שלכן "עבר יומו בטל קרבנו". בשבת ויו"ט ישנו לימוד מיוחד ש"עבר יומו כו'", וי"ל שבא ללמדנו שגם מצד הגברא אין חיוב לקחת את הכסף שהי' מיועד עבור הקרבן דשבת שעברה ולהשתמש בה עבור שבת זו, אך בקרבנות תמיד יש לומר שאף שמצד החפצא "עבר יומו כו'" מ"מ מצד הגברא צריך להשלים.
"פינחס זה אליהו" או "אליהו זה פינחס".
"הרואה פנחס בחלום פלא נעשה לו", "פלא" לשון יחיד, דעיקר החידוש אצל פנחס היה לא בכמות הנסים אלא באיכות הנס - שנעשו ריבוי ניסים בענין אחד, שמזה נראה בעליל שההנהגה היתה מלכתחילה באופן של פלא.
התשובה של בני קרח היה "בשעת המחלוקת" (ולא לפנ"כ בעת ההתראת משה) ו"הרהרו תשובה בלבם" - אך התשובה לא באה בגילוי בדיבור, ז"א שהיה בהם דבר והיפוכו - שבחיצוניות נראה שחולקים על משה אך בפנימיות הרהרו תשובה, ולכן נבלעו באדמה אך מקום נתבצר להם בגיהנם.
בשמיני עצרת לא נאמר "מקרא קדש", ומפרש רש"י שבכל המועדים איסור מלאכה הוא תוצאה מהענין החיובי, משא"כ בשמע"צ שכל ענינו של היום הוא "עצורים בעשיית מלאכה". אך קשה שהרי עיקר הפרשה מדברת בקרבנות, ולכן מביא פירוש ב' - "שטעון לינה" - שעצורין לצאת מפני שהקרבנות טעונין לינה, ובפשטות הלינה הוא בליל יום טוב.
תקון טעות בלקו"ת ס"פ פינחס ד"ה קדש ישראל רפ"ד.
הרמב"ם מדייק "כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען", ויש לומר שסובר שלעתיד לבוא ינחלו שבט לוי לא בארץ כנען אלא בארץ קני קנזי וקדמוני.
אין פוסקין צדקה על הקטנים מפני שמצד דרכי החינוך אין לחנך את הקטן בחיוב צדקה בדבר שבו הצורך – צרכי העניים – אין לו קצבה, שהרי לא יתקבל בשכלו של הקטן שעליו לתת רק מעשר או חומש ואוסרים עליו לתת יותר מזה - אף שהעני ישאר בדחקו והשבוי בשביו.
החילוק בין גורל וירושה ע"ד הנגלה וע"ד הנסתר.