על הפסוק (כו, יא) "ובני קורח לא מתו" מפרש רש"י: "הם היו בעצה תחילה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

וצריך להבין האריכות בלשון רש"י, דמדוע מדגיש ש"הם היו בעצה תחילה", ומהו "הרהרו תשובה בליבם" שלכאורה לשון זה אינו מדגיש שהתשובה היתה תשובה גמורה?

והביאור: כוונת רש"י הוא לתרץ מדוע נענשו וניצלו באופן משונה וניסי שלא מצינו כן בכל התורה. ומבאר שזהו מפני שהתשובה שלהם היה "בשעת המחלוקת" (ולא עשו תשובה לפני כן בעת התראת משה) ובאופן ש"הרהרו תשובה בלבם" - אך התשובה לא באה בגילוי בדיבור, זאת אומרת שהיה בהם דבר והיפוכו - שבחיצוניות נראה שחולקים על משה אך בפנימיות הרהרו תשובה, ולכן נבלעו באדמה אך מקום נתבצר להם בגיהנם.

ויש לומר שבזה מתרץ רש"י בדרך אגב (כדרכו) תמיה כללית, דלכאורה מדוע מסופר על הצלת בני קורח בפרשתנו ולא במקומו בפרשת קורח? והביאור: בפרשת קורח נאמר "ויאבדו מתוך הקהל" (ולא ויאבדו סתם או ויאבדו מן הארץ) שההדגשה היא שנאבדו מתוך הקהל שהיה אז שראו את המחלוקת אך לא מהקהל שבפרשת פנחס - שכפרש"י בפרשת חוקת (כ, כב) - "לא היה בהם אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם שכבר כלו מתי מדבר" הנה אז נגלה לבני ישראל ש"בני קרח לא מתו" - דמכיון שלא מתו מסתבר שבמשך הזמן יצאו משם ומהם יצאו (כפרש"י לעיל טז, ז) שמואל וכ"ד משמרות. 

והנה הפסוק "ובני קורח לא מתו" בא בהמשך לפסוקים דדתן ואבירם ש"הצו על משה גו' בהצותם על ה' גו'" - ולא במקום שהכתוב מונה את משפחות בני לוי, והטעם לזה מפרש רש"י באמרו "הם היו בעצה תחילה" שמזה מובן השייכות דבני קורח לדתן ואבירם ש"השיאו את ישראל לריב על משה" ואף על פי ש"היו בעתה תחילה" כמו דתן ואבירם מכל מקום על ידי התשובה נצלו ויצאו מהם שמואל וכ"ד משמרות.

ומזה ישנה הוראה בגודל מעלת התשובה שאף "שהיו בעצה תחילה" ותשובתם היה רק בלב, ובגלוי המשיכו במחלוקת, ומכל מקום על ידי תשובתם הגיעו לקצה הכי עליון - "לבני קורח מזמור שיר יסודתו בהררי קודש" - הנה כמו כן די ומספיק הרהור תשובה כדי לפעול "מיד הם נגאלין".