כתב הרמב"ם בהלכות נחלות (פרק יא, הלכה י): "האפטרופין עושים לקטנים לולב וסוכה וציצית כו' כללו של דבר כל מצות עשה שיש להם קצבה כו' אע"פ שאינן חייבין במצוה מכל אלו המצות אלא כדי לחנכן אבל אין פוסקין עליהן צדקה ואפילו לפדיון שבויים מפני שמצות אלו אין להן קצבה". 

וצריך להבין מאי שנא יתומים משאר בני אדם, והרי אף על פי שצדקה אין לה קצבה מצד צרכי העניים - כלשון רש"י (בגיטין נב, א, שהוא מקורו של הרמב"ם): "אין לה קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים" – מכל מקום ישנו קצבה לחיוב הנתינה והוא מעשר או חומש?

ועוד קשה שהרי בההלכה שלאחר זה פוסק הרמב"ם: "ומי שנשתטה או שנתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי", ואינו מבאר מהו ההבדל בין שוטה וחרש לקטן? 

והביאור בזה: הטעם יובן על פי הדגשת הרמב"ם שכל המצות שהאפטרופוס עושה הוא בשביל חינוך. ואם כן מצד דרכי החינוך אין לחנך את הקטן בחיוב צדקה בדבר שבו הצורך – צרכי העניים – אין לו קצבה, שהרי לא יתקבל בשכלו של הקטן שעליו לתת רק מעשר או חומש ואוסרים עליו לתת יותר מזה אף שישאר העני בדחקו והשבוי בשביו. ואם כן מוטב שלא לחנך את הקטנים בחיוב צדקה כלל, וסומכים שבהגיעם לחיוב יקיימו גם חיוב זה. 

והנה, בסיום ההלכות כותב הרמב"ם: "אע"פ שאין האפטרופוס צריך לעשות חשבון כמו שבארנו צריך לחשב בינו ובין עצמו לדקדק ולהזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות שנאמר סולו לרוכב בערבו וגו' אבי יתומים וגו'". ויש לומר שזה בא בהמשך להדין של צדקה, שמפני שהקב"ה הוא "אביהם של אלו היתומים" לכן חיובו של האפטרופוס הוא לא רק בנוגע לממון היתומים אלא צריך לדאוג לחינוכם כי צריך "ליזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים".

ועל דרך הרמז יש לומר שזהו הפירוש ב"רוכב ערבות", שב"ערבות" שם "טל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים", ואם כן זה מוסיף זהירות בקיום מצות חינוך בידעו שה"רוכב ערבות" עתיד להחיות את אביהם. וזהו "סולו" – כביאור הצמח צדק – לשון מסילה כביכול שיוכל ליריד ולהתגלות למטה", שזה שייך לחינוך, שעל ידי החינוך בתורה ומצוות עושים מסלות בלבבם ופועלים שההנהגה שלהם במשך כל חייהם יהיה על פי הדרך הסלולה דתורה ומצותיה.