בפרק האחרון דהלכות שמיטה ויובל כותב הרמב"ם: "כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו חלק בארץ כנען". והנה ישנם שיטות (הסמ"ג והרשב"ם) שסוברים ששבט לוי ינחלו לעתיד לבוא. אך הר"ן תמה על הרשב"ם וסובר שגם לעתיד לא ינחלו. 

ויש לומר שהסמ"ג הולך בשיטת הרמב"ם – שהרי "דרכו תמיד להלך בעקבות הרמב"ם". אך בגוף שיטה זו צריך להבין, הרי הרמב"ם מונה במנין המצות ציווי ששבט לוי לא ינחלו, ואם לעתיד לבוא ינחלו שבט לוי אזי יוצא שהאיסור אינו אלא לפי שעה, ואם כן למה מנאו הרמב"ם במנין המצות? 

והביאור בזה: הרמב"ם מדייק ש"שלא ינחלו בארץ כנען", ויש לומר שסובר שלעתיד לבוא ינחלו שבט לוי לא בארץ כנען אלא בארץ קני קנזי וקדמוני. ואף שהטעם ששבט לוי אינם חולקים הוא מפני ש"הובדלו כו'" ואם כ מודע מקבלים מארץ קיני קניזי וקדמוני? ויש לומר שהארץ שניתן לנחלה לבני ישראל על דרך ששאר העמים יש להם נחלה הוא דוקא ארץ כנען, אך בארץ קיני קניזי וקדמוני שהיא נתינה מיוחדת מאת ה' שפיר יכולים בני לוי לקבל.

ובפנימיות הענינים: כיבוש ארץ ז' עממין הוא ענין בירור ז' המדות – ששייכים לזולת – ואם כן הלויים שמובדלים משאר העם אין להם חלק בבירור זה כי הם למעלה מבירור המדות. (ואף שלעתיד לבוא "יהיה עסק כל העולם כולו לדעת את ה'" ואם כן כל בני ישראל יהיו בדרגת שבט לוי, הנה זהו דוקא משום ש"לא יהא להם נוגש ומבטל" – דהיינו מצד מצב העולם אך מצד מצב בני ישראל עצמם אינם מובדלים מהעולם). אך ארץ ג' עממין הוא בחינת המוחין שהם דרגת האדם עצמו – ולכן אדם שהוא עוסק בחכמה הוא לעצמו – ואם כן הבירור דג' עממין שייך גם לבני לוי.