במצוה האחרונה במנין המצות שבריש ספר היד אומר הרמב"ם: "מצות עשה לדון בדיני נחלות שנאמר איש כי ימות ובן אין לו". ויש לומר שהרמב"ם מסיים בדיני נחלות כמו שסיום המשנה הוא "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות", וזהו מפני שהסיום ושלימות דכל מצות התורה קשור עם ענין הנחלה.

והביאור בזה: דיני הנחלה נאמרו בתורה בשייכות לירושת ארץ ישראל, שבה היה (א) חלוקה על פי טעם - "לרב תרבה", (ב) וחלוקה על פי גורל - "אך בגורל", (ג) וירושה. דג' ענינים אלו הם כנגד ג' הבחינות בקשר של בני ישראל והקב"ה "אשרנו כו' חלקנו כו' גורלנו כו' ירושתנו". (א) "חלקנו" הוא על דרך מכר שבו מקבל האדם בהתאם לעבודתו, (ב) וגורלנו הוא על דרך מתנה שאינה לפי עבודת האדם. (ג) וירושה הוא שהיורש הוא במקום המוריש עצמו, שהוא קשור עם עצמות ומהות. 

וזהו שהפסוק שהרמב"ם מביא הוא "איש כי ימות ובן אין לו", שלכאורה אין פסוק זה מגלה את הדין של ירושה, כי ענין הירושה הוא ש"בן אין לו", כי היורש הוא מציאות אחת עם המוריש. 

וג' בחינות אלו קשורים עם ג' זמנים (א) לפני מתן תורה - שאז היה הקשר של הקב"ה לבני ישראל מצד מעלת בני ישראל, (ב) מתן תורה - בחירת הקב"ה בבני ישראל בחירה שבאה מלמעלה, (ג) ולעתיד לבוא - בחינת הירושה, הגילוי שבני ישראל הם מציאות אחת עם עצמותו יתברך.