איתא בגמרא (ברכות נו, ב): "הרואה פנחס בחלום פלא נעשה לו, פיל בחלום פלאות נעשו לו, פילים פלאי פלאות נעשו לו". וברש"י: "פלא נעשה לו: כמו שנעשה לפנחס כדאמרינן בסנהדרין". 

וצריך להבין דלכאורה בגמרא שם נאמר ששה ניסים נעשו לו (ובספרי: י"ב ניסים), ואם כן מדוע נאמר "פלא" לשון יחיד? והביאור: אף שלפעמים מבואר שפלא הוא למטה מנס, מכל מקום כאן הכוונה בפלא הוא למעלה מנס (על דרך "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"), דהנה, עיקר החידוש אצל פנחס היה לא בכמות הנסים אלא באיכות הנס - שנעשו ריבוי ניסים בענין אחד, שמזה נראה בעליל שההנהגה היתה מלכתחילה באופן של פלא (דנס הוא שידוד הטבע, ואם כן כל נס הוא פעולה נפרדת של שידוד הטבע, ופלא הוא שההנהגה נקבעה באופן שלמעלה מגדר הטבע לגמרי וזה נעשה ענין של רגילות. ועל פי זה צריך לומר ש"פלא" דפינחס הוא למעלה מ"פלאות" דפיל - ששם ישנם ריבוי פלאות ולא מצב של פלא).

והנה, ענין הפלא היה עצם ענינו של פנחס (לא רק באותה המאורע שלכן "הרואה פנחס בחלום פלא נעשה לו") ולכן זכה להנהגה זו. דהנה ענין הנס - המורה על גדלותו של הקב"ה ועד שמשנה את הנהגת הטבע - בעבודה הוא עבודה במסירות נפש שעומד בתוקף לקיים רצון העליון. וישנו אופן שעיקר ענינו של האדם הוא העבודה בטעם ודעת ורק שכשנצרך מסירות נפש הנה בכל פעולה ופעולה הוא מסירות נפש חדש. אך ישנו אופן ד"פלאות" שכללות מצב האדם הוא במסירות נפש - שהנהגה זו היא הנהגה הטבעית ורגילה שלו. וזהו בחינת פנחס, שמפני שהיה איש מסירות נפש בעצם לא נכנס לשקליא וטריא כו' אלא קינא את קנאת ה'. ולכן זכה לכהונה במדה כנגד מדה - שזהו ענין שלמעלה מחכמת התורה, שהרי על פי התורה הכהונה היא לבני אהרן, והכהונה ניתנה לו לירושה - שהכהונה נעשה טבעו – על דרך שנתבאר ב"פלא" שהנס נעשה הטבע שלו. 

ועל דרך זה מצינו בכ"ק מו"ח אדמו"ר - שי"ב תמוז חל בשבוע דפרשת פנחס – שהיה איש מסירת נפש בעצם מהותו - בכל ג' התקופות דנשיאותו, במדינה ההיא, בפולין, ובארצות הברית, שבכל תקופה הוצרך למסירות נפש באופן שונה וקפץ בנחשול של כל אחד במסירות נפש בלי הגבלה כלל. וזהו הוראה אלינו לעסוק בחיזוק הדת במסירות נפש למעלה ממדידה והגבלה, ובפרט שעתה המסירות נפש היא במצב של הרחבה. וזה ממהר את קיום היעוד "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".