פנחס היה הצעיר שבחבורה, שקיבל את התורה לאחר אהרן ובניו והזקנים, ואעפ"כ דוקא הוא הזכיר למשה את ההלכה ש"קנאין פוגעין בו", והוא נעשה ה"קריינא דאיגרתא ליהווי ליה פרוונקה". וההוראה הוא שישנם ענינים שאינם צריכים לשאול את הזקנים אלא הצעירים צריכים לקיים אותם במסירות נפש, דהטעם שאחרים אינם מקיימים את הענין הוא כדי שיטול הוא את הכהונה - שזה ענין השייך לו. והכח שיש לו לקיים ענינים אלו הוא כמבואר בזהר שפינחס זה אליהו - שבפנחס ישנו ניצוץ ממי שהיה לפניו - אליהו שהי מלאך ה' לפני שבא בעולם הזה. ואם כן אם הקב"ה מביא ענין לידו נותן לו הקב"ה כח לקיים זה, ויכול להיות לפעמים שמקבל ניצוץ ממלאך שאינו ילוד אישה. 

ב. הדין הוא שישנם ענינים ש"הלכה ואין מורים כן" אלא "קנאין פוגעים בו". דהנה, "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", אך כשמתעורר בקנאות לה' אזי הגוף ונפש הבהמית מתבטלים ואינם מבלבלים, ואם כן הנשמה יכולה לכוון אל רצון העליון.  

והנה, כמו בסיפור דבעל פעור, גם עתה ישנה מגיפה רוחנית, ואם כן בזמן כזה אין ללכת לבית דוד לשאול האם יכול לבטל את לימודו כדי להציל את ילדי ישראל, אלא צריך להדליק את הקנאות שבנפשו על ידי לימוד פנימיות התורה ולדבר עם בני ישראל לא בוויכוחים של שכל אלא ברגש שעל ידי זה מדליק את ה"רשפיה רשפי אש" של נשמת הזולת, שעל ידי זה עוצרים את המגפה וזוכים ל"פנחס זה אליהו" שמבשר את הגאולה העתידה. 

ג. בפרשתנו מסופר שחלוקת הארץ היתה על פי הגורל. והענין הוא שגורל הוא למעלה מטעם ודעת, ולכן לכל אחד ישנו ענין מסוים שהוא החלק שלו, על דרך "אבוך במאי הוי זהיר טפי", שאף שהיה זהיר בכל התורה מכל מקום בענין מסוים צריך להיות לו זהירות יתירה, שזהו ענין השייך לו ביותר, ועל ידי ענין זה יהיה עליה בכל שאר עניניו. ובאם יש לו מניעות ועיכובים על ענין זה הרי אדרבא מזה שהיצר הרע נלחם נגדו בענין זה ביותר, הרי זה הוראה שענין זה נוגע לו ביותר.