ברש"י (כח, ב): "צו את בני ישראל: מה אמור למעלה יפקוד ה', אמר הקב"ה עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בני' כו' כדאיתא בספרי". 

וצריך להבין: מהו הקושי בפסוק שרש"י צריך לפרש, ולכאורה הנמשל מובן יותר מהמשל, דמובן שמשה צריך לבקש מה' "יפקוד גו'" - למנות מנהיג עבור כל בני ישראל אך במשל לכאורה אין הכרח כל כך לצוות להפקיד על בניה (שיש לה רק כמה בנים, ובנמשל ישנם ריבוי בני ישראל)? ומדוע מביא רש"י גירסא זו דהספרי ("בת מלך כו' והיתה מפקדת לבעלה") ולא הגירסא הנפוצה "משל למלך שהיתה אשתו וגו'"?    

והביאור בזה: לרש"י קשה הלשון "צו את בני ישראל", דלכאורה הזירוז דהציווי הוא דוקא לכהנים המביאים את הקרבנות ולא לכל בני ישראל, ולכן מפרש שזהו זירוז כללי לכל בני ישראל לזכור על ה', ורק אח"כ מוסיף הכתוב "ואמרת אליהם" שהזירוז כללי צריך לבוא במעשה בפועל בקרבנות. 

אך לפי זה קשה הלשון ברש"י "עד שאתה מצוני", איך שייך שמשה יצוה את ה'. ועוד, הענין ד"יפקוד" מוכרח יותר מקרבנות שהם רק לנחת רוח, ואם כן מדוע היתה להקב"ה טענה למשה? והביאור בזה יובן מפרטי המשל שמביא רש"י. 

והביאור: שזהו זירוז כללי לכל בני ישראל לזכור על ה', ורק אח"כ מוסיף הכתוב "ואמרת אליהם" שהזירוז כללי צריך לבוא במעשה בפועל בקרבנות. 

משה הוא בת מלך, שהיה בו תוקף לדרוש מהקב"ה – "בעלה" סתם ולא "אביה" שהוא מלך – למחול לבני ישראל. והנה בין בני ישראל היה כאלו שחטאו ובמילא הקב"ה הוא בשבילם בעל סתם ולא מלך ולכן ישנו הצורך שמשה יצום על הקב"ה. 

ומזה הוראה נפלאה בנוגע לקשר בין הקב"ה ובני ישראל, שזהו קשר נצחי כמו הקשר דאב ובן, והקב"ה זקוק לבני ישראל שיתנו לו "לחמי לאישי", ותפילות כנגד תמידים תקנום, וממילא מובן גודל החשיבות דכל תפילה, גם תפילה פשוטה דימות החול.