על הפסוק (כח, ב) "צו את בני ישראל גו' תשמרו להקריב לי במועדו" מפרש רש"י: "בכל יום הוא מועד התמידין". 

ויש לומר שכוונת רש"י הוא (לא כפירושו על "במועדו" שבפרשת בהעלותך ש"במועדו אפילו בטומאה", אלא) להבהיר שאף שהקרבן הוא תמיד מכל מקום יש לו מועד, דכל יום הוא המועד שלו. והנפקא מינה הוא שגם בקרבן תמיד אומרים "עבר יומו בטל קרבנו", כי ה"מועד" של הקרבן עבר, ואם כן אין צריך להקריבו למחר. אך אף על פי כן אין צריך לזה לימוד מיוחד, כמו שמפרש בנוגע לשבת - "עולת שבת בשבתו ולא עולת שבת בשבת אחרת הרי שלא הקריב בשבת זו שומע אני יקריב שתיים לשבת הבאה ת"ל בשבתו כו'", כי בשבת ויום טוב ישנו ענין מיוחד חוץ מהקרבנות שלהם, ולכן קא סלקא דעתך שצריך להקריב ולהשלים את הקרבנות, משא"כ בעולת תמיד, שבכל יום אין ענין מיוחד חוץ מהקרבנות, ואם כן פשוט שאין להקריב את הקרבן של יום אחר ביום זה שהרי יום זה הוא ענין בפני עצמו הוא "יומו" דיום זה. 

אך עדיין קשה, שהרי "במועדו" הוא הקדמה כללית לכל הקרבנות שבאים לאחר זה, ואם כן מסתבר שלימוד זה (שכל יום הוא יומו דהקרבן, ואם כן אין להשלים את הקרבן ביום שלאחר זה) קאי על כל הקרבנות, ואם כן קשה מדוע צריך לימוד מיוחד בנוגע לשבת (שבו מאריך רש"י כנ"ל) ובנוגע יום טוב? [שבנוגע ליו"ט מבאר רש"י בקיצור "הא אם עבר יומו בטל קרבנו" ללא האריכות שמביא אח"כ בנוגע לשבת, והטעם לזה הוא כמו שביארו מפרשים שכל שבת הוא אותו הענין, אך אין סברא להקריב קרבנות פסח בשבועות. אך מכל מקום קשה מדוע אין צריך להבהיר באריכות שלא יקריבו קרבנות של פסח זה בשנה הבאה?].

והביאור בזה: ישנם תשלומין שמצד החפצא שבזה מובן ש"עבר זמנו בטל קרבנו", כי אי אפשר להקריב את הקרבן דיום זה ביום אחר. אך מצד הגברא ישנה סברא שצריך לקחת מהכסף שהיה מוכן לקרבנות יום זה ולהקריב את הקרבנות שחיסר ביום אחר. ולזה ישנו לימוד מיוחד שבשבת וראש חודש וביום טוב אין צריך להשלים גם מצד הגברא.  [ואין צריך להבהיר שאין להשלים את הקרבנות דשנה זו בשנה הבאה, כי קרבנות כל שנה הוא משקלי שנה זו, ואם כן אין לשנה שעברה שייכות לשנה זו]. 

אך יש לומר שבנוגע לעולת תמיד שאין בו לימוד מיוחד צריך הגברא להשלים.      

מיינה של תורה: ישנה מעלה בהשראת השכינה שעל ידי קרבנות תמיד על השראת השכינה שעל ידי הקרבנות דימים מיוחדים, שהרי מזה שהשראת השכינה שעל ידי קרבן התמיד הוא בתמידות ללא שינוים הרי זה הוראה שהשראה זו הוא מבחינה שאינה מוגבלת ולכן אין בה שינויים, ומכל מקום בחינה זו שלמעלה מהזמן נמשכת בתוך הזמן ש"בכל יום הוא מועד התמידין". 

ובעבודת האדם: כשמאיר באדם בחינת "אני הוי' לא שניתי", שלכן אין אצלו שינויים בעבודתו כי בכל יום מרגיש שענינו קיום רצון הקב"ה, אזי "בכל יום  הוא מועד", שהיום חול מתהפך ליום מיוחד שבו ישנו קרבן - קירוב להקב"ה, ועל ידי זה עושים דירה לו יתברך בתחתונים - המשכת הקדושה לא רק בזמנים מיוחדים אלא בכל יום.