לרש"י קשה מדוע נאמר "דרך רחוקה" ולא מקרה אחר (שמלשון "או" משמע שזו רק דוגמא)? ולכן מפרש ש"דרך רחוקה" קאי על כל מקרה שהי' "חוץ לאסקופת העזרה", ואינו מביא את המקרה שיש לאדם חמץ בביתו מפני שאז ההיתר להקריב בפסח שני אינו מצד שינוי המציאות (שנטהר הטמא, וחזר מדרך רחוקה) אלא מצד שהדין משתנה - "פסח שני מצה וחמץ עמו בבית".
לרש"י הטעם שלא נחסר מאורו של משה הוא מפני שמשה היה בערך הזקנים, וזהו "כנר שמונח על גבי מנורה" – שהזקנים היו במדרגתו ולא הוצרך לקחת את הנר למקומם. ואילו למדרש הטעם הוא אדרבה מפני מעלת משה שאורו היה ללא הגבלות והיה יכול להאיר למרחוק גם בהיותו במקומו.
הרמז בפ' בהעלותך להדליק כל הנרות - ואפילו זה הנק' נדח וכו' / ג' סוגי נרות; נרות המנורה, נרות חנוכה ונרות שבת ויו"ט / "על פי ה' יחנו וע"פ ה' יסעו" - ואעפ"כ לא נסעו בלי מרים; מעלת הנשםי / שקו"ט באופן כתיבת ב' הנוני"ן בפ' בהעלותך.
"אני ה' אלוקיכם" אין פירושו "נאמן לשלם שכר", כי בפסוק הקודם כבר נתבאר שישנו שכר – "ונושעתם מאויביכם". ולכן מפרש רש"י שמלמדנו שכל מקום שישנו זכרונות ושופרות (כבנדו"ד - שישנה תקיעה בשופר וכן "והיו לכם לזיכרון") יש להזכיר גם מלכיות.
משה הי' עניו בעצם. ר' יוסף לא הזכיר יראת חטא כי לדעתו היראת חטא אינו "אנא" אלא זהו פעולת התורה. ור' נחמן אמר "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" שלימוד התורה פועל שהאדם מתעלה, שאינו שייך לחטא.
הקשר דהעלאת הנרות לישיבת תו"ת, נרות להאיר / הקשר עם פתיחת מחנה גן ישראל / שיטת אדמו"ר הזקן בתו"א ד"ה בכ"ה בכסלו בזמן ואופן הדלקת המנורה ומקומה; התאמת ימי חנוכה לסדר המדות.
"שלך גדולה משלהם" מפני "שאתה כו'" - אהרן בעצמו הוא העושה את העבודה. וניחמו בהדלקה ולא בקטורת, כי לרש"י מצות ההדלקה המנורה הוא רק בערב, וא"כ ההדלקה לא הי' חלק ממצות הדלקת המנורה, וא"כ ההדלקה ע"ע אהרן בין הערביים היה החנוכה דמצות הדלקת המנורה.
סברת השקליא וטריא בין הלל ובני בתירא האם פסח דוחה שבת, הוא שחולקים האם העיקר בפסח הוא גדר היחיד ("אינו נאכל אלא למנוייו" וכו'), וקרבן יחיד אינו דוחה את השבת, או העיקר הוא גדר הרבים ("בא בכנופיא"), וקרבן ציבור דוחה את השבת. ר' יאשיה ור' יונתן לשיטתם מה גןבר גדר היחיד או גדר הציבור.
פסח שני הוא ענין עבודת תשובה, ג' האופנים דפסח שני - רגל בפני עצמו, תשלומין, תקנתא - הו"ע ג' אופנים בעבודת התשובה.
לפי רבי, שסובר שפסח שני הוא רגל בפני עצמו, שלא רק שיש לאדם הזדמנות למלא את חיוב הקרבת הקרבן אלא יש לו את הענין בשלימות, שמביא את הקרבן בזמנו.
אילו היו בנ"י נוסעים היו מפרקים את המחנות, וא"כ לא היה ענין "דמחוץ למחנה מושבו", ואז היתה מרים יכולה ליסע עם בנ"י, ורק שעי"ז היה מתעכב טהרתה, שהטהרה נפעל לאחר ש"תיסגר שבעת הימים". וענין זה שלא נסעו כדי שלא לעכב את טהרתה הוא ענין של כבוד (ולא הצלה).
הוראה מ"בהעלותך את הנרות" לנשי ובנות ישראל: "שתהא שלהבת עולה מאלי'"; אהבת ישראל; הדלקת נש"ק; חינוך / חג הסיום דתומכי תמימים מאנטרעאל / בגלות זמן ההדלקה ולע"ל תעלה מאלי' / הדלקת נר ה' נשמת אדם / "לויים במשמרותם" או "בדוכנם".
ההדגשה כאן היא "שאין סדר מוקדם ומאוחר", שגם כשהתורה מדגישה את התאריכים - כבפסוק זה ובפסוק הראשון דהספר – מכל מקום אין מוקדם ומאוחר. גנותם של ישראל הוא שכל הארבעים שנה לא ביקשו להביא את הפסח כמו שביקשו בשנה הראשונה.
אויב הוא מי שבפועל נלחם - וזה שייך כלפי מעלה שהאויב עושה היפך רצון ה'. אך שנאה הוא שנאה עמוקה בלב שמחפש תמיד דרכים איך להזיק לשונאו. ולכן מפרש רש"י "אלו הרודפין" כי זה ענינו של "משנאיך" לרדוף ולנסות לפגוע.
"מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם" - דלהרמב"ם עיקר ההדגשה היא שהנבואה באה בדעת. ולכן במסכת שבת שבה מדובר על דבר מעלת הנבואה"חכם" הוא התנאי הראשון לנבואה. משא"כ במסכת נדרים שמדבר על דבר השראת השכינה בכלל אזי אין החכמה נמנית ראשון.
הדיעות בזמן הדלקת המנורה - בלילה או גם בבוקר / טענת למה נגרע מראה על יוקר יהודי, ההוראה באופן החינוך / ההפרש בין תשלומין דחג ופסח ראשון ושני לגבי "חיגר ונתפשט" / באגה"ק סי"ט ביאור חכם עדיף מנביא, גם מרע"ה מלבד הראי' בנבואה השיג גם בחכמה מה שהשיג האריז"ל / מהות מצות האמונה בנבואה, והדגשה בזמננו שצ"ל קיום כל המצות במעשה; דרגות בנבואה / דין נתינת שלום לרבו / איסור אמירת לשון הרע על עצמו.
לרש"י נאמר "וזה מעשה המנורה" - שזו היא פרשת המנורה (ולא רק ציווי על הדלקת המנורה) - דהמנורה צריכה להיות מקשה, אך לאחר עשייתה לא ניכר שקני המנורה הם מקשה אחת עם גוף המנורה, ודוקא על ידי ההדלקה "אל מול פני המנורה" רואים שזהו מקשה - מציאות אחת.
כשמשה אמר לטמאים לנפש אדם שגם קרבן פסח הוא קרבן לה' (אך שבפסח מצרים לא הי' הקרבה) אמרו "יזרק הדם עלינו כו'" - שרוצים את ענין הקרבן שבפסח. והאכילה יהי' או ע"י אחרים - כהגירסא "לטהורים", או שהם עצמם יאכלוהו, כי חשבו שבפסח הקרבן שבו הוא ענין בפ"ע מהאכילה שבו.
ענין העלאת הנרות בעבודת האדם; הקשר למוסד חינוך "אהלי תורה" / פירוש הלקו"ת להאריז"ל על מארז"ל "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" - ע"פ חסידות / התיווך בין פרש"י לש"ס (סנהדרין יז, א ד"ה מי) ופירושו על התורה (יא, כז) בטעם שלא יצאו אלדד ומידד / ביאור בדברי תוס' הרא"ש עה"ת (בהעלותך יא, כז) דאלדד ומידד נולדו לעמרם לאחרי שפירש מיוכבד ונשא אחרת / שקו"ט אם מותר לתלמיד להזכיר שם רבו בצירוף תואר כבוד / ביאור בדברי השל"ה שהאשה הכושית שלקח משה הוא תלמוד בבלי.
התשלומים דפסח הוא בחודש שלאחריו, מפני שפסח שני קשור עם העבודה דחודש השני - אתהפכא. גם אלה שלא הקריבו פסח ראשון קיימו את כל שאר עניני הפסח – ועי"ז באים למעלת האתהפכא בחודש השני. ואלו שהקריבו את פסח ראשון באים לבחינת אתהפכא בחודש השני גם ללא הקרבת פסח שני.
להרמב"ם חיוב השמחה ביו"ט הוא מצד הקרבת הקרבן לה'. ולאדה"ז השמחה דכל אחד כראוי לו היא היא השמחה האמורה בכתוב. (וזהו שאומר שבשבת לא נאמר שמחה, שכוונתו שלא נאמר השמחה דיו"ט, כי השמחה דשבת הוא ענין שונה שענינה שמחה הבאה משמיא).
רש"י אינו אומר שהקישואים קשים לכל אדם כי אם כן טענת בנ"י אינה מובנת, ומשה היה צריך לומר להם שקישואים הם רע לגוף. ולכן אומר שהקישואים רעים רק למניקות - ומשמיט מעוברות - כי רוצה להקטין את מספר האנשים שלהם הקישואים רעים, שעי"ז מגדיל את טענת בנ"י.
חינוך אמיתי באופן ד"שלהבת עולה מאלי'" / שירות הלויים לכהנים ע"י שירה / העתקה ממקום למקום אינה צריכה לגרום חלישות בעבודת ה', כשיחת אדמו"ר מהוריי"צ בענין שהמסעות היו ע"פ ה' כו', ונרמז בתניא פכ"ה בענין יחוד נצחי.
הפסוק "כמראה" בא לבאר במה הדלקת המנורה "גדולה" מחנוכת המזבח, שבמנורה ישנה מעלה מיוחדת שהקב"ה הראה אותה למשה. וזהו "מי שעשאה" - מזכיר את שמו של משה כי רוצה להדגיש את מעלת אהרן. ומביא את המדרש שנעשתה ע"י (ביחד עם) הקב"ה, כי זה מגדיל את מעלת המנורה.
ג' דרגות בענוה: (א) אינו מחזיק טובה לעצמו, ותנאי זה בנבואה הוא כמו שאר התנאים דנבואה. (ב) מרגיש את עצמו למטה מכל אדם. (ג) ענוה הגורמת שישפיל עצמו להתעסק גם עם הירוד ביותר, שבחינה זו אינה רק הכנה לנבואה אלא הוא ענין הנבואה גופא.
שקו"ט במ"ש בתו"א (ד"ה בכ"ה בכסלו) שבבקר הי' מדליק נר הו' אחרי הטבתו ואח"כ נר הז' / שקו"ט במ"ש בלקו"ת (ר"פ) דאהרן הוא מז' הרועים / פסח שני - ממוצע בין פסח ראשון ומתן תורתנו / הלימוד מפסח שני - עס איז קיינמאָל ניט פאַרפאַלען / יאוש שלא מדעת, כההוראה מפסח שני / פסחא זעירא - אַ קליינעם שפרונג / ההוראה מדבר משה "ומי יתן כל עם ה' נביאים" / בגדרי נבואה ובת קול.