ברש"י (ט, י) "או בדרך רחקה: נקוד עליו לומר לא שרחוקה ודאי אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה. פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יו"ט ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו".

וצריך להבין: מדוע אין רש"י מפרש כהרמב"ן, שפירש ש"דרך רחוקה" הוא שאי אפשר לו לבוא לעזרה כל זמן הקרבת הפסח? דלכאורה זהו פירוש פשוט יותר מלפרש, כרש"י, שאם היה ביכלתו להיכנס לעזרה ולא רצה הרי הוא אנוס ויכול להביא פסח שני. ומדוע מביא "או" בדיבור המתחיל? ולכאורה אין קשר בין הדינים דפסח שני לפירוש "דרך רחוקה" - ומדוע מצרפם בד"ה אחד? 

והביאור בזה: הקושי שרש"י בא לבארו מרומז בתיבת "או", והוא ש"דרך רחוקה" הוא רק מקרה אחד שבו יכול להביא פסח שני. ואם כן קשה מדוע אינו מביא דוגמא אחרת שהוא חידוש יותר גדול והוא מקרה שבו חמצו קיים, שאף שנמצא בתוך העזרה אינו יכול להקריב את הפסח? ועוד קשה, הרי ישנם עוד מקרים שהוא אנוס ואינו יכול להיכנס לעזרה גם אם אינו בדרך רחוקה?

ועל זה מפרש רש"י "נקוד עליו כו' חוץ לאסקופת העזרה" שכוונתו לפרש שכל מקרה שבו הוא חוץ לעזרה נכלל ב"דרך רחוקה". וזה שלא הביא את המקרה דחמצו קיים, הוא כי אינו שייך לפרשתנו, מפני ש"פסח שני מצה וחמץ עמו בבית". דהנה, המקרה שאנשים טמאים (ועל דרך זה "דרך רחוקה") הוא שהיה דבר המעכב את הפסח ועל ידי שינוי המציאות, שנטהר הטמא (וחזר מדרך רחוקה), יכולים להביא פסח שני. אך חמצו קיים אינו דומה להנ"ל מפני שהמציאות לא נשתנית דהחמץ נשאר בביתו ורק שהאיסור מתבטל. 

והנה, מלשון רש"י "לא שרחוקה ודאי" (ולא "לא שרחוקה ממש") משמע שכוונתו שגם אם היה חוץ לאסקופת העזרה ולא נכנס גם אז יכול להביא פסח שני, שלכן אומר "לא שרחוקה ודאי" כי הריחוק הוא בספק שהרי באם רוצה יכול להיכנס מיד, ורק שמוסיף "כל זמן שחיטה" מפני שאילו היה בתוך העזרה רגע אחד מזמן שחיטה לא היה יוכל להקריב פסח שני. והביאור בזה (גלכאורה מהו החילוק בין זה שהיה חוץ לאסקופת העזרה והזיד ולא נכנס לזה שהיה בתוך העזרה ולא הקריב): מסתבר שהטעם שהתורה פטרה מכרת זה שהיה חוץ לעזרה הוא מפני שהזדון לא היה בעשיית הפסח גופא אלא בענין צדדי – שהיה בדרך רחוקה, ואם כן אילו היה בעזרה בתחילת זמן שחיטה, הנה אף שנאנס אחר כך אינו יכול להביא פסח שני כי הזדון הוא בעשיית הפסח גופא (כי היה בעזרה במצב שהיה יכול להקריב את הפסח וזה שלא הביא את הפסח אז ואח"כ עשה מעשה שמנע ממנו להקריב פסח הוא זדון בפסח גופא). 

מיינה של תורה: ג' הענינים שבקרבנות הם בתוקף יותר בפסח שני, דבקרבנות ישנם ג' ענינים: (א) ענין הקירוב, ובפסח הקירוב הוא באופן דדילוג. (ב) העלאה מלמטה למעלה, ובפסח כל הקרבן הוא צלי אש. (ג) המשכה למטה, ובפסח לא בא מתחילתו אלא לאכילה. ועל פי הנ"ל יש לומר שישנה קא סלקא דעתך שרק אם הוא טמא (חסרון בהעלאה, דלא רק שהגוף אינו עולה אלא אדרבה הוא בירידה) או בדרך רחוקה (חסרון בהמשכה למטה, דאף שנפשו ורצונו הוא במקדש מ"מ גופו אינו שם) יכול להביא פסח שני, אך חמץ בביתו (ענין הגאוה שמנגד לכללות ענין הקירוב) אינו יכול להביא פסח שני. ולכן רק טמא או בדרך רחוקה נאמרו בפירוש בתורה שבכתב. אך בתורה שבעל פה (וברש"י) מתבאר שגם אם היה חמץ בביתו יכול להביא פסח שני כי הזדון אינו בפסח גופא. ועד שישנם דיעות בתורה שבעל פה שגם אם הזדון הוא בעשיית הפסח עצמו (שהיה מחוץ לאסקופת העזרה והיה יכול להיכנס לעזרה ללא טירחא) מכל מקום יכול להביא פסח שני, דאין לך דבר העומד בפני התשובה. ועוד, שאף שבכלל "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" מכל מקום בפסח שני לא מצינו שמי שלא הקריב פסח ראשון וחשב לעשות פסח שני שאינו יכול להקריב פסח שני, כי, כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר, ענין פסח שני הוא "אז מ'קען אלעמאל פאריכטן".