צריך להבין מדוע נאמר בהתחלת פרשתנו "וזה מעשה המנורה מקשה כו'" הרי הכתוב מדבר על הדלקת המנורה ולא מעשה המנורה? ומדוע אין רש"י מפרש מאומה?

והביאור בהקדים: הציווי על המנורה נאמר בפרשיות תצוה אמור ובהעלותך. והרמב"ן מפרש שכל ג' הפרשיות מדברות על דבר הדלקת הנרות (וכל פרשה מוסיפה פרט), אך מרש"י משמע שפרשת תצוה קאי על סדר מלאכת המשכן, פרשת אמור קאי על מצות הדלקת הנרות, ובהעלותך הוא פרשת המנורה. 

והביאור בשיטת רש"י (שפרשת בהעלותך קאי על פרשת המנורה - אף שנראה שההדגשה היא על ההדלקה "בהעלותך את הנרות"): המנורה צריכה להיות מקשה, אך לאחר עשיית המנורה לא ניכר שקני המנורה הם מקשה אחת עם גוף המנורה, ודוקא על ידי ההדלקה "אל מול פני המנורה" רואים שזהו מקשה - מציאות אחת. 

והביאור בפנימיות הענינים: מקשה קאי על שורש הנשמות, ששם כל הנשמות הם מציאות אחת. אך כשהנשמה באה למטה אזי ישנם שבעה קני מנורה, שלכל נשמה ישנה מעלה פרטית ודרך פרטית בעבודת ה'. אך אעפ"כ גם בהעבודה פרטית צריך להיות נרגש בעיקר - שענין העבודה הוא "אני נבראתי לשמש את קוני" - שבזה שוים כל ישראל. וזהו שעל ידי ההדלקה - העבודה פרטית באופן הנ"ל - רואים שגם הקני מנורה הם מקשה. 

והנה, כל זה הוא לפי רש"י שמפרש כפשוטו, אך הרמב"ן - שענינו "דברים נעימים ליודעי חן" - אם כן העיקר הוא פנימיות הכוונה - והוא דירה בתחתונים, שה"מקשה" - זה שכל ישראל הם מציאות אחת - יורגש גם כשהנשמות הם בהתחלקות, ואם כן להרמב"ן העיקר הוא ההדלקה (ורק שכדי שההדלקה תהיה כדבעי צריך להיות מקשה).