על הפסוק (יא יז) "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם", מפרש רש"י (ומקורו בספרי): "למה משה דומה באותה שעה לנר שמונח על גבי מנורה ודלקו ממנו נרות הרבה ולא חסר אורו כלום כך לא היתה חכמתו של משה חסרה כלום".

ועל דרך זה במדרש: "למה הדבר דומה לנר שהיה דולק והדליקו ממנו כמה נרות כו' שנאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".

והנה, בפרש"י צריך להבין מה נוגע במשל לומר "שמונח ע"ג מנורה"? ובמדרש צריך להבין מהו הראי' מזה ש"לא קם נביא בישראל כמשה"? והלא גם לקס"ד שחסר אורו של משה, יכול להיות שנבואת משה היא למעלה מנבואת שאר כל הנבאים והזקנים?

והביאור בזה: אין לומר שהסיבה שלא חסרה אורו של משה הוא מפני שבדבר רוחני אין שייך חיסרון, דאדרבא מסגנון לשון רש"י והמדרש משמע שזהו חידוש שלא חיסר אורו כלום, ועד שהמדרש צריך להביא ראיה מפסוק. אלא שבהשפעה רוחנית יש ב' אופנים (א): שהרב הוא בערך התלמיד, ואז הגם שהרב צריך לבאר להתלמיד את השכל בריבוי אותיות מכל מקום אין נחסר מדקות הענין כפי שהוא אצל הרב. (ב) כששכל הרב הוא באין ערוך נעלה יותר משכל התלמיד אזי צריך הרב להביא משל, מעולם אחר לגמרי, ודקות שכל הרב נחסר.

והנה, רש"י שמפרש פשוטו של מקרא, מבאר שהטעם שלא נחסר מאורו של משה הוא מפני שמשה היה בערך הזקנים (מפני ש"לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל", ובני ישראל חטאו אז), וזהו הדיוק "כנר שמונח על גבי מנורה" – שהזקנים היו במדרגתו ולא הוצרך לקחת את הנר למקומם. ואילו למדרש - שמבאר על פי פנימיות הענינים - הטעם שלא נחסר מאורו של משה הוא אדרבה מפני מעלת משה ש"לא קם עוד נביא בישראל כמשה", ואם כן אורו היה ללא הגבלות והיה יכול להאיר למרחוק גם בהיותו במקומו.