ברש"י (י, לה): "ויפוצו אויבך: המכונסין. וינוסו משנאיך: אלו הרודפין. משנאיך: אלו שונאי ישראל שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם שנאמר ומשנאיך נשאו ראש ומי הם על עמך יערימו סוד". 

וצריך להבין מדוע אומר "אלו הרודפין" ולא אלו המכונסים? ומדוע מפרש מי הם "משנאיך" ואינו מפרש מי הם "אויבך" - הנאמר בכתוב לפני זה? 

ויובן בהקדים שלשון הספרי הוא "כאילו שונא את מי שאמר והיה העולם", ורש"י משמיט "כאילו", כי לרש"י השנאה הוא להקב"ה (ולא רק שהשנאה לבני ישראל חמורה כהשנאה להקב"ה). ולכן מפרש רש"י דוקא את "משנאיך". דהנה אויב הוא מי שבפועל נלחם - וזה שייך כלפי מעלה שהאויב עושה היפך רצון ה'. אך שנאה הוא שנאה עמוקה בלב שמחפש תמיד דרכים איך להזיק לשונאו. ולכן מפרש רש"י "אלו הרודפין" כי זה ענינו של "משנאיך" לרדוף ולנסות לפגוע (משא"כ המכונסים אין זה עצם ענינו דאויב ורק בפרשתנו מפני שנאמר "ויפוצו" יודעים שקאי על אויבים המכונסים, ולכן לא נאמר "אלו").

אך קשה איך שייך שנאה באופן כזה ובפרט ל"מי שאמר והיה העולם" - שלשון זה מדגיש שה' בורא את העולם ונותן לו חיות ואם כן מדוע ירצה לשנוא, ואיך שייך שנאה באופן של רדיפה? ועל זה מפרש רש"י "אלו שונאי ישראל" - שאין שייך לשנוא את הקב"ה באופן כזה, אך כשונאים את ישראל הרי זה בדרך ממילא שנאה להקב"ה. 

מיינה של תורה: ישנם ג' לשונות בענין זה: (א) בפסוק דידן איתא "קומה הוי", (ב) בתהילים איתא "יקום אלוקים יפוצו אויביו", (ג) וברש"י "מי שאמר והיה העולם". והענין הוא, שזה שישנם שונאים הוא מפני שעבודת בני ישראל אינו בשלימות, ואם כן הישועה אינה יכולה לבוא על ידי עבודת בני ישראל אלא על ידי גילוי הקשר והשייכות דבני ישראל והקב"ה - שזהו שם הוי' שלמעלה מהעולם, וענין זה הוא בתורה שבכתב שהיא השורש של כל דבר. אך צריך שהישועה תומשך בעולם וזה נעשה על ידי ששם הוי' נמשך בשם אלוקים (ולשון אלוקים נאמר בכתובים ששם נמשכים הענינים שבתורה שבכתב למטה יותר). ובתורה שבעל פה הלשון הוא "מי שאמר והיה העולם", שגם במקום שהאלוקות הוא בהעלם - "מי" לשון נסתר - נמשך הישועה משם הוי'.