בפרשתנו מסופר על הענוה דמשה, ובפשטות זהו ביאור לגודל מדריגת הנבואה דמשה, כי נבואה תלויה בענוה. והנה, בגמרא (נדרים לח, א) ענוה נמנית ביחד עם "גבור חכם ועשיר", זאת אומרת שענוה הוא רק אחת מהמעלות הפועלים נבואה אך אינה נחוצה יותר משאר המעלות, אך מפרשתנו משמע שענוה היא עיקר המעלה שמביאה לנבואה. ולכן צריך לומר שישנם ב' אופנים בענוה, ענין אחד שבו הוא שוה לשאר התנאים, וענין שני שהוא למעלה משאר התנאים.

ויובן בהקדים המעשה שהובא בסיום מסכת סוטה: "היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו נתנה עליהן בת קול כו' יש בכם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו כו' נתנו עיניהם בהלל הזקן וכשמת הספידוהו היה חסיד היה עניו כו' ושוב פעם אחרת כו' יש בכם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו כו' נתנו עיניהם בשמואל הקטן וכשמת הספידוהו היה עניו היה חסיד כו'". ויש לומר שטעם השינוי – שבהלל הקדימו "חסיד" ל"עניו" ובשמואל הקדימו "עניו" ל"חסיד" – הוא כי מדרגת הענוה דהלל היא מדריגה נעלית יותר בענוה שלכן באה לאחרי חסיד, ואילו מדרגת הענוה דשמואל הקטן היא למטה יותר ולכן היא באה לפני חסיד. ובירושלמי נאמר בשניהם "היה עניו חסיד" ששם הכוונה היא למדרגה שלישית ועליונה יותר בענוה (ששמואל הקטן והלל הגיעו אליה לאחרי שהיו במדרגה התחתונה יותר המבואר בבלי) ולכן על ידי זה באים למדריגה עליונה יותר בנבואה – שבבלי הלשון הוא "ראוי שתשרה עליו שכינה" ובירושלמי הלשון הוא "רוח הקודש".

והביאור בזה: בענוה ישנם ג' מדריגות: (א)  אינו מחזיק טובה לעצמו, כי יודע שאילו ניתנו כוחות אלו לאחר היה השני במדרגתו ואפשר שהיה למעלה יותר. ובחינה זו בענוה היא תנאי מוכרח לנבואה, ובחינה זו בענוה הוא כמו שאר התנאים דנבואה. וזה היה מדרגת שמואל הקטן המבואר בבבלי. (ב) הוא משפיל את עצמו ומרגיש את עצמו למטה מכל אדם, כי פשוט בשכלו שאם השני היה מקבל את הכוחות שלו היה בודאי למעלה ממנו. וזה היה מדרגת הלל המבואר בבלי. (ג) ענוה הגורמת שישפיל את עצמו להתעסק גם עם הירוד ביותר, שבחינה זו אינה רק הכנה לנבואה אלא הוא ענין הנבואה גופא, שזה שהאדם משפיל את עצמו אינו בכח הנברא אלא בכח הבורא ש"מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח".