ברש"י (ט, א): "בחדש הראשון: פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". 

וצריך להבין הרי הכלל ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" כבר נאמר כמה פעמים ברש"י, ומדוע אומר "למדת" - שמשמעו שלמדים ענין זה מכאן?

והביאור בזה: ההדגשה כאן היא "שאין סדר מוקדם ומאוחר", שגם כשהתורה מדגישה את התאריכים - כבפסוק זה ובפסוק הראשון דהספר – מכל מקום אין מוקדם ומאוחר. 

והטעם לזה שאיחר פרשה זה הוא מפני שפרשה זאת "היא גנותן של ישראל". אך לכאורה מהו הגנות בזה, הרי הציווי היה שצריך להקריב את הפסח דוקא כשבאים לארץ, ולכאורה אדרבא פרשה זו שבה ביקשו "למה ניגרע" מראה לכאורה את החיבה של בני ישראל יותר מהתחלת שאר הספרים, שהרי פה מודגש איך שבני ישראל רצו לקיים מצוה שלא נצטוו עליה, והקב"ה נתן להם אפשרות זו.

והביאור: גנותם של ישראל הוא שכל הארבעים שנה לא ביקשו להביא את הפסח כמו שביקשו בשנה הראשונה. וזהו הטעם שמשה ואהרן לא בקשו על זה כי אז היה זה מדגיש את גנותן של ישראל – שבני ישראל לא ביקשו זאת.

מיינה של תורה: פסח שני בא על ידי בקשת בני ישראל "למה ניגרע", שלא על פי סדר דתורה, וענינו הוא עבודת התשובה שלמעלה ממדידה והגבלה וסדר, ולכן בענין דפסח שני מודגש שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. וזהו גנותן של ישראל שלא הקריבו אלא פסח זה בלבד - שהיו צריכים לתבוע מהקב"ה קיום מצוה זו כל ארבעים שנה - אף שזהו שלא על פי סדר. 

וענין זה נוגע בכל הזמנים ובכל המקומות, ובנוגע לכל הבקשות דבני ישראל, ועל אחת כמה וכמה להבקשה נפשית שיהיה "מיד הן נגאלין".