איתא ברמב"ם (יסודי התורה פרק ז): "מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם וכו', ואין הנבואה חלה על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו וכו'". וצריך להבין: מהו מקורו של הרמב"ם, ועוד: מדוע אינו מביא ממאמר ר' יוחנן (נדרים לח, א) "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא וכו' גבור ועשיר וחכם ועניו"? והנה במסכת שבת אומרת הגמרא "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה". וצריך להבין מדוע הגמרא בשבת משמיטה "עניו", ומהו הטעם לשינוי הסדר שההתחלה היא בחכמה?

ויש לומר: שהרמב"ם מדגיש שהיסוד הוא לדעת "שהאל מנבא את בני האדם", באופן שהנביא מבין בדעתו את הנבואה. שהנבואה באה בדעת. ולכן במסכת שבת שבה מדובר על דבר מעלת הנבואה "חכם" הוא התנאי הראשון לנבואה. משא"כ במסכת נדרים שמדבר על דבר השראת השכינה בכלל, לאו דוקא בענין הנבואה, אזי "חכם" אינו התנאי הראשון, וענין הענוה נצרך כדי שתהיה השראת השכינה (דענוה אינה הכרחית לנבואה דוקא אלא לכל השראת השכינה).

ועל פי זה יש לפרש זה שהרמב"ם מקדים את היסוד דנבואה להיסוד דתורה מן השמים – דלא כהעיקרים שסובר שהנבואה הוא פרט בעיקר דתורה מן השמים – דלדעת הרמב"ם היסוד דנבואה הוא ענין בפני עצמו מהיסוד דתורה מן השמים, והוא לידע שיש קשר בין ה' לנברא באופן שהנבואה מתלבשת בדעתו, ועד כפי שהיה במשה. ולכן בא עיקר זה בהמשך לה' העיקרים דידיעת ה' כי זהו המשך לידיעת ה' – הידיעה באופן הקשר של הקב"ה עם בני אדם.