רק ב"שאול בן הכנענית" נתפרש שמה של האם, ולכן מפרש רש"י "בן דינה" – שמתייחס ליעקב גם מצד. והכתוב אומר "הכנענית" כדי לבאר שמעון היה מותר לישאנה, והוא מפני שעבד ושפחה אין להם דין קורבה, שלכן נשא יעקב את בלהה וזלפה, וא"כ היא נעשתה "כנענית" ואין דין קורבה.
צוואר הוא רמז לבהמ"ק, מפני שתכלית בהמ"ק הוא המשכת הקדושה בעולם. הבכי' היא רק על בהמ"ק של חבירו, אך בנוגע לבהמ"ק של עצמו אין לו לבכות – כדי שירווח לו – כי בידו לבנותו.
"אני יוסף" – וא"כ יעקב לא התנחם, שהרי הגזירה שישתכח מן הלב הוא רק על המת, וא"כ ישנה תמיהה קיימת – "העוד אבי חי", וא"כ "מהרו ועלו אל אבי". וההוראה מיד שנגמר הזמן של ההנהגה ב"שמאל דוחה", צריך למהר - "מהרו" – ל"ימין מקרבת".
בפרשתנו אין הכרח איזה מהשבטים היו גיבורים, ולכן מביא רש"י את ב' הפירושים. בפרשת מטות ודברים משמע שבני גד היו מהגיבורים (שלכן "חלוצים תעברו"). וב"וזאת הברכה" מסתבר שהכפל הוא חלק מהברכה, ולכן מפרש רש"י רק פירוש אחד – שכפל שמות החלשים לחזקם ולהגבירם.
רש"י מפרש "וינהלם" פה (ולא לפנ"כ) מפני שפה נאמר "וינהלם בלחם", וא"כ הפירוש הוא הנהגה מיוחדת. אך "אין מנהל לה" אינה ראי' מספיקה מפני שפה המדובר הוא בשייכות להנהגה פרטית. ולכן מביא "על מי מנוחות ינהלני" – בשייכות לענין פרטי – "מי מנוחות".
בנוגע ל"באזני בני חת" אין צריך לפרש תיבת "באזני", כי שם הכוונה שכולם ישמעו. אך פה נאמר "ויגש אליו" - שדיבר רק ליוסף, ולכן מפרש רש"י "יכנסו דברי באזנך".
יש מפרשים שהנתינת כח לזה שהשבטים לא יושקעו בגלות מצרים הוא מיעקב שנכלל בע' נפש. לפדר"א הנתינת כח הוא מהקב"ה שנמנה עימהם, ולרש"י הנתינת כח הוא מיוכבד – בחי' המלכות, שהביטול שעל ידה הוא בדרך זיכוך, מצד המטה גופא.
מצות כיבוד אב בדור רביעי.
יוסף נותן לבנ"י את הכח שגם בהיותם בגלות יוכלו לעמוד בדביקות להקב"ה – פירנסם וכילכלם בימי הרעב".
ב' אופנים בערבות: (א) הערב מחייב עצמו רק בממון (והמקור לזה הוא הפסוק "לקח בגדו כי ערב זר"). (ב) גוף הערב הוא במקום הלוה (והמקור הוא מ"אנכי אערבנו"). מחלוקת האם הערבות ד"כל ישראל ערבים" פועל לא רק על עניני תומ"צ שמצד הנשמה אלא גם על עניני הגוף – ערבות דממון.
פרשת עגלה ערופה היה הנתינת כח מיעקב ליוסף שגם בהיותו "בשדה" יהי' בדביקות בהקב"ה. ב' ענינים במעלות יוסף שהשפיע לבנ"י: (א) שלא התפעל מהמניעות ועיכובים דמצרים ("ולהחיות לכם לפליטה גדולה"). (ב) בירור מצרים ("וישימני לאב לפרעה גו' ומושל בכל ארץ מצרים").
יעקב החליט לצאת מא"י, אך כשהגיע להיציאה בפועל (לא התיירא, אך) "היה מיצר", כי כבר היה לו שבעים נפש, ורצה שהתחלת עם ישראל יהיה בא"י. מיינה של תורה: עי"ז ש"היה מיצר" הוא למעלמה מהגלות וא"כ "אל תירא מרדה מצרימה".
"ג' מטמוניות הטמין יוסף כו'" (פסחים קיט, א) - ברוחניות ובעבודת האדם.
ביאורים בדין "לא ישמיע קולו בתפילתו": (א) שלא יהי' מקטני אמנה. (ב) כי תפילה צ"ל בביטול. (ג) מצד עצם החפצא דתפילה – כוונת הלב. ע"פ הזוהר הטעם הוא מפני שתפילה הוא כנגד עולם האצי' – תכלית הביטול. אך לעת"ל תהי' התפילה בקול - גילוי מעלת הביטול.
"אל תרגזו בדרך": גמרא: הזהירם שלא ללמוד בעיון בדרך. להמדרש: הזהירם שילמדו לגירסא בדרך, בשביל שמירה. לגירסת התוספות במדרש: הזהירם ללמוד לעיונא בדרך, שאז השמירה אינה רק בדרך סגולה, אלא הלימוד פועלת שינוי באדם, ועד שמתעלה למעלה מענין הגלות.