איתא בזוהר "לא אצטריך לבר נש למשמע קלי' בצלותי' כו' וסימנך והקל נשמע (מה, טז) קל בלא וא"ו נשמע כו'".

והביאור בזה: בתפילה ישנם ב' ענינים: (א) בקשת צרכיו, (ב) ועבודה שבלב. והנה אם נאמר שהעיקר בתפילה היא בקשת צרכיו, אז יש לומר שמצד גדר התפילה הנה אדרבא צריך להשמיע קולו, כי גדר הדיבור הוא בשביל הזולת. ורק מפני ענין צדדי - "הרי זה מקטני אמנה" - אמרו שלא ישמיע. ויש לומר שזהו דעת הטור, ולכן פוסק שאם משמיע קולו כדי שבני הבית ילמדו ממנו אזי מותר, כי טעם זה מספיק לבטל את האיסור צדדי.

והרמב"ם סובר שזהו דין בדיבור התפילה (שלכן מתחיל ב"לא יגביה קולו בתפילתו" שזהו גדר בדיבור התפילה), שאף שענין התפילה הוא בקשת צרכיו, מ"מ מפני שמבקש צרכיו מהקב"ה לכן צריך להיות בביטול - דיבור בלחש.

והבית יוסף סובר שעיקר ענין התפילה הוא כוונת הלב, וא"כ שלילת הגבהת הקול הוא מצד עצם החפצא דתפילה, דהגבהת הקול הוא בסתירה לכוונה פנימית. ולכן אומר שיכול להגביה קולו רק באם אי אפשר לו לכוון ללא הגבהת הקול.

וזהו הביאור בזה שעל פי הזוהר לא ישמיע אפילו לאזניו, כי תפילת שמונה עשרה היא כנגד עולם האצילות - בחינת ביטול במציאות.

והנה בתורה אור סוף פרשתנו איתא ש"לא ישמיע" הוא רק בזמן הגלות, כשהנוקבא הוא בחי' מקבל, אך לעתיד לבוא כשתתעלה הנוקבא, אז יהי' תפילת שמונה עשרה בקול. ולכאורה על פי המבואר בזוהר שאמיתית התוכן דתפילה הוא ביטול במציאות, איך יתכן שהתפילה תהי' בקול?

ויובן זה ע"פ ביאור אאמו"ר בלשון הזוהר שם: "רעותא" "כוונה" "תקונא", ש"רעותא" הוא רצון, ו"כוונה" הוא מוחין, ו"תקונא" הוא במדות דמלכות. ויש לומר שכוונתו לבאר שהביטול דמלכות הוא בכל הבחינות שבה.

ועל פי זה יש לומר שבזמן הזה תכלית הביטול שיכולים להגיע אליה הוא שהביטול חודר בכל מציאות האדם באופן שמבטל את מציאות האדם. אך לעתיד לבוא תתגלה שהמציאות גופא הוא חד עם העצמות כביכול, ואם כן אז יתגלה המעלה שבתפילה בביטול בתכלית, ולכן תהי' התפילה בקול רם - גילוי מעלת הביטול.