ב' ראיות ש"שמר" פירושו "ממתין ומצפה". "שומר אמונים" אינו מספיק כי שם אין הפסק דתיבת "את" כהפסוק דידן. ו"לא תשמור על חטאתי" אינו מספיק כי "ממתין ומצפה" אינו שייך בענין בלתי רצוי. מטרת הגלות היא העלי' בגאולה, ולכן מקדים רש"י "שומר אמונים".
דנו את תמר לשריפה (אף שהיתה פנויה) מפני הגדר שקיבלו על עצמן לפני מ"ת. ונחשבת בת כהן, אף שעבר ריבוי זמן מפטירת שם, ע"ד שר' אפרים מקשאה מקשר בין עובדיה ל"עלו מושיעים", אף עובדיה הי' ריבוי זמן לפנ"כ. והוצרכה להתנהג במנהג הבית (כהנים), כמו שאברהם לא נתן לחם טמא לערביים עוע"ז כשהיו בביתו.
רש"י מפרש "מאסרין אסרין" כי כוונתו לפרש דקשרו אלומות - כי אחי יוסף השתחוו כשרצו לקנות תבואה. ומביא ראי' מ"נושא אלומותיו", ש"אלמותיו" אין פירושו קשרים, וכדי לשלול ש"אלומותיו" הוא זרעונים אומר "והאלומות נוטל ומכריז", שמצד כובדן יש בהם סימן.
ישובי יעקב ועשו מעורבים כי "ישובי עשו" קאי על עבודת יעקב בירור עשו. "עפר" מרמז על חלק עשו השייך לבירור, אך לאחר שהוציא את הניצוץ מהדבר גשמי, צריך לזרוק את ה"צרורות".
"ביקש יעקב לישב בשלוה", שרצה את השלום ושלוה דבחי' תענוג עצמי שבמצוות, ולכן "קפץ עליו רוגזו של יוסף" - כי גילוי התענוג עצמי הוא ע"י בירור המדרגה הכי תחתונה.
"ויבא שכמה" הוא בסוף הפסוק כי הוא ענין עיקרי, ולכן מפרש רש"י ששכם הוא מקום מוכן לפרעניות בשייכות למכירת יוסף (ולכן מקדים "שם קלקלו השבטים", כי הפרעניות דשכם הוא בשייכות למכירת יוסף).
"מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו" - דלא שייך ממוצע, מפני שענין התורה הוא הביטול לנותן התורה, ואם חסר בביטול אזי הוא מנגד לקדושה - "אין אני והוא יכולין לדור".
קשה לפרש ש"חותמך" הוא חותם, כי מן הסתם לא היה לו חותם כשהלך לגזוז את צאנו, ולכן מפרש רש"י שזהו "טבעת" - "שאתה חותם בה" - שיש בה חשיבות, ועד"ז "שמלתך" הוא בגד של חשיבות, שעל ידם יוכר יהודה.
ביאור הדוגמא בלקו"ת (ביאור דלא תשבית) על עניני תורה שלא נתלבשו בשכל מיוסף שנמכר לפוטיפר / ביאור בתו"א וישב בענין "רפ"ח ניצוצין".
ירידת יוסף למצרים, באופן שמתלבש בהמתברר ומהפכו לקדושה, הוא התוכן די"ט כסלו - "פדה בשלום", שהגאולה היה ע"י שרי המלוכה בהיותם בתוקף מציאותם. ב' החידושים דשער היחוד והאמונה, שדבר הוי' הוא בהתלבשות בנברא, אך מצד שני הצמצום אינו כפשוטו והנברא בטל במציאות.
"ויקנאו בו אחיו" כי ראו שאופן עבודתו הוא תכלית הכוונה. אך יעקב ""נטל קולמוס וכתב באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום" - שפעל שכל חילוקי המדרגות יוכללו בנקודה אחת, כפי שהיא מצד יעקב, שכל פרט הוא חלק מכללות העבודה.
ב' אופנים בהצלחת יוסף: (א) "ה' מצליח בידו" - שההצלחה מתלבשת בפעולת האדם. (ב) "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח" - ההצלחה היא (ללא קשר) ולמעלה מהתלבשות בעבודתו.
התעוררות ע"ד אמירת "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך" לפני התפילה והפסוק "אך צדיקים גו'" אחר התפלה.
ענין יום א' דחנוכה – כמו יום א' דחנוכת המזבח – אחדות וכלל שלפני הפרטים המשפיעים בהפרטים; אחדות ישראל ("כולם הקריבו ביום ראשון") שנמשכת בפרטים ("נשיא אחד ליום"); תוספת כח בזה מי"ט כסלו – חג החגים; הפצת המעיינות חוצה לכל ישראל; הקשר לנשי ישראל.
"ביקש יעקב לישב בשלוה" קאי על השלוה שבא ע"י עבודת האדם, ויעקב קיבל שלוה זו. אך אח"כ "קפץ עליו רוגזו של יוסף" כדי שיזכה לשלוה שלמעלה מהטבע (שלכן השלוה היא גם במצרים).
רש"י מפרש "כנגד ארבע חרמים שמעל עכן", ואינו אומר שזהו אגדה, מפני שגם בפשוטו של מקרא מובן שכל סיפור מלמדנו תוכן מסוים, ולכן מפרש שמלמדנו מדוע זרח לא היה הבכור, והוא מפני שעכן יצא ממנו.
ביאור דברי המדרש על "נסעו מזה"; חלום יעקב - לא מהרהורי לבו / ביאור מ"ש באוה"ח (וישב לז, כא) שבעל בחירה יכול להרוג גם מי שלא נתחייב מיתה ביד"ש.
"והלא אמך כבר מתה" ו"ורבותינו למדו מכאן" הוא פירוש אחד. שיעקב ידע שהחלום אמיתי ורק חשב שכמו ש"אמך" הוא מהדברים בטלים שבחלום, כך "השאר בטל", שישנם עוד פרטים - שיעקב ישתחוה - שהם דברים בטלים.
בפירושו הראשון מפרש רש"י "לפי שהרגילה כו' לדבר בו כו'" כי בכל מקום מפרש ש"אחר הדברים האלה" הוא אחר הדיבורים האלה. ב' האופנים בביטול הגלות: ביטול הלעז על הצדיק - אתכפיא, ו"שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם" - אתהפכא.
לפי הפירוש הראשון ברש"י ידע יוסף שאחיו רוצים להמיתו, ומ"מ הלך אליהם, כי רש"י סובר שמותר למסור נפשו עבור כל המצוות. או שהיה ע"ד "גדול הדור", ואחיו היו בבחי' "והדור פרוץ בכך" ולכן מותר למסור נפשו. ועד"ז בנוגע לחנוכה, ש"כהניך הקדושים" היו בבחי' "גדול הדור".
ביאור בדברי הרמב"ן בריש הפרשה "והכוונה להגיד כי הם בוחרים לגור בארץ הנבחרת" / אסור לדבר לה"ר על עצמו, מצב האדם כבחלומות שאפ"ל חיבור ב' הפכים / פתרון חלומות / גשמים בחלום.