ברש"י (לז, יז): "נלכה דותינה: לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם, ולפי פשוטו שם מקום הוא ואין מקרא יוצא מדי פשוטו". 

והנה, הרמב"ן לומד שהאיש לא אמר זאת בפירוש למלאך אלא רמז זאת. אך לפירוש הא' ברש"י צריך לומר שהמלאך אמר זאת בפירוש, כי רק לפירוש השני ברש"י דותן הוא כפשוטו.

ויש לומר שהרמב"ן סובר כהפוסקים (וביניהם הרמב"ם) שאין רשאי ליהרג גם עבור מצות שאינם מהג' שנאמר בהם יהרג ועל יעבור, ולכן אילו אמר המלאך בפירוש ליוסף שאחיו רוצים להרגו אזי הי' אסור לו ללכת כי אסור לו לסכן את עצמו עבור כבוד אב. ורש"י סובר כהפוסקים שרשאי ליהרג גם עבור כל המצות.

אך לכאורה חלק מציווי יעקב הוא "והשיבני דבר", וא"כ יוצא שיוסף מסר נפשו אך לא קיים את (כל) הציווי? ויש לבאר על פי המבואר ברמב"ם שאם הי' הדור פרוץ בכך יכול גדול הדור ליהרג גם עבור כל המצוות כדי ללמד את העם. ויש לומר שאז אין זה מסירות נפש עבור המצוה פרטית אלא עבור לימוד בנוגע לכללות התורה ומצוות. ויש לומר שעל דרך זה היה ביוסף, שמפני שאחיו היו פרוצים בכיבוד אב לכן כדי ללמד את אחיו מסר את עצמו, אך אין זה עבור מצוה פרטית דכבוד אב (כי כנ"ל לא קיים מצוה זו שהרי לא קיים "והשיבני"), אלא לימוד בנוגע לזהירות בכל התורה ומצוות. 

וענין זה שייך לחנוכה כי אף שבשעת השמד ישנו חיוב ליהרג עבוד כל התורה ומצוות (עכ"פ מצות לא תעשה), מ"מ אין חיוב ללכת למלחמה, ובפרט כשעל פי טבע אי אפשר לנצח. וא"כ זה המסירות נפש דהחשמונאים היה למעלה ממדידה ושיעור. וזהו שמדגישים שהנס הי' ע"י "כהניך הקדושים", שזהו הטעם שיכלו למסור נפשם כי היו על דרך גדול שבדור. 

וזה קשור עם תוכן נס הנרות, דהיונים התנגדו לקיום התורה ומצוות באופן שלמעלה מטעם ודעת, ולכן טמאו את השמן - חכמה - שבהיכל. והנס הי' על ידי "פך אחד של שמן חתום בחותמו של כהן גדול" - דכהן גדול הוא בחי' ביטול להקב"ה עד למסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת.