ברש"י (לח, כד): "ותישרף: כו' אמר רבי אפרים מקשאה משום רבי מאיר בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה".

וצריך להבין, הרי תמר היתה פנויה, ואם כן לא עברה על שום איסור? [דהנה, צריך לומר דלרש"י בפשוטו של מקרא לא הי' לתמר דין של שומרת יבם - מפני ש"הוחזקה זו שימותו בעליה" - וא"כ קשה, כנ"ל, מדוע נידונה לשריפה?]

והביאור: מצינו בנוגע לשכם, שהאומות גדרו עצמן מן העריות, וקיבלו על עצמן שהעובר על הגדר יתחייב מיתה, ועד"ז בנדו"ד, שמצד הגדר שקיבלו על עצמן לפני מתן תורה הי' דין בת כהן בשריפה. 

ולכן כשיהודה אמר "ממני היא מעוברת" לא ענשו אותה, כי כשנתעברה ממנו לא הי' זה בגדר "הכזונה יעשה את אחותינו" – שזונה ענינה הפקר, וא"כ לא נתחייבה. 

והנה לכאורה קשה הרי שם נסתלק לכל הפחות שבעים שנה לפני מעשה זה, ותמר כבר יצאה מביתו ע"י נישואין, וא"כ קשה מדוע דנוה כבת כהן. ולבאר זה מביא רש"י את שם בעל המאמר, דר' אפרים מקשאה משום רבי אומר אמר שעובדיה גר אדומי הי' והוא התנבא על מפלת אדום באחרית הימים "ועלו מושיעים גו'", דמינה וביה אבא לשדי ביה נרגא. ואף שיעבור ריבוי זמן מאז שעובדיה היה אדומי עד ל"עלו מושיעים גו'", מכל מקום אין הקשר מתבטל בריבוי זמן. וישנו עוד מאמר מר' אפרים מקשאה משום רבי מאיר, שהטעם שאברהם לא נתן לאורחים את העוגות, הי' כי שרה פרסה נידה, ואברהם אבינו הי' אוכל חולין על טהרת הקודש. והנה, אף שאברהם חשב שהאורחים הם עובדי עבודה זרה, מכל מקום צריך לומר שלר' אפרים ישנו חיוב להתנהג במנהגי הבית שנמצאים שם. וא"כ כשיהודה אמר לתמר "שבי אלמנה בית אביך", צריכה היא להתנהג כמו בבית אביה ולכן יש לה דין בת כהן. 

והנה, בזוהר איתא ש"הוציאוה ותשרף" קאי על ירידת הנשמה בגלות, ועד"ז על ירידת הנשמה למטה – "הוציאוה", שע"י הירידה נעשה "ותשרף", שמתעוררת ברשפי אש אהבה לאלוקות. והנה, אף שהירידה היא ירידה גדולה ועצומה, מכל מקום, מלמדנו ר' אפרים מקשאה, שהנשמה היא עדיין בת כהן, וע"י שמעוררים את בחי' יהודה – ביטול והודאה – מגלים את עצם הנשמה למטה בגוף. 

דהנה, כל כוונת הגלות והירידה הוא כדי להגיע ל"יתרון האור" הבא מהחושך, ואם כן לאחרי העבודה ד"יהודה" נעשה "ותשרף" – ועל ידי זה מתגלה ש"ממני ומאיתי יצאו הדברים" כדי להעמיד את משיח, "עלה הפורץ לפניהם".