"וישב יעקב בארץ מגורי אביו". ברש"י: "ביקש יעקב לישב בשלוה קפצה עליו רוגזו של יוסף, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם בעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה".

והנה מלשון רש"י משמע שישיבה בשלוה הוא דבר רצוי, ורק שבכלל הרי זה שייך רק לעולם הבא, אך לאחר "רוגזו של יוסף" הגיע יעקב לשלוה בעולם הזה, בארץ מצרים.

והביאור בזה: בענין המצוות, הנה שכר מצוה הוא ענין צדדי מהמצוה, ד"אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה". אך מכל מקום השכר שייך למצוה, דמשכרה נדע מהותה. והמצוות הם רצון שלמעלה משכל, אך לפעמים מתלבש הרצון בשכל.

והוא מפני שרצון העליון הוא שבכל מדריגה יורגש הטוב דהמצוה, ולכן באה המצוה בשכר ובטעם. אך עצם הטוב, התענוג עצמי דמצוות יתגלה לעתיד לבוא דוקא. וישנם צדיקים גדולים שזוכים ל"עולמך תראה בחייך", שהתענוג העצמי דמצוות מתגלה להם בעולם הזה.

אך כדי להרגיש את התענוג עצמי צריך (א) להיות בתכלית הביטול (ב) ושרצון ותענוג האדם יהי' רצון ותענוג ה'.

וזהו "שלום רב לאוהבי תורתך", שע"י "אוהבי תורתך", ש"תורה" הו"ע הביטול בתכלית ד"תען לשוני אמרתך", ואוהב את התורה מפני שהתורה היא תענוג ה' - "תורתך", נעשה "שלום רב", המשכת השלום שהו"ע הבירור בכל מקום ואפילו בת"ח, שמתגלה בהם אמיתית השלום שבתורה שמושרשת בעצמות שלכן בכוחה לחבר אלוקות והעולם.

וזהו "ביקש יעקב לישב בשלוה", שרצה את השלום ושלוה שמתגלה בבירור המדריגה הכי תחתונה (שאז מתגלה תענוג עצמי שיכול להתגלות בכל מקום). אך לא היה יכול להגיע לזה עד "רוגזו של יוסף", שהוא תכלית הירידה שדוקא על ידי ירידה זו היה בירור המדריגה הכי תחתונה.