ברש"י (מ, א): "אחר הדברים האלה: לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כולם לדבר בו הביא להם הקב"ה סרחונם של אלו שיפנו אליהם ולא אליו. ועוד שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם". 

וצריך להבין מדוע מפרש רש"י את פירושו הראשון, הרי לכאורה בפרשה גופא רואים בפשטות שסיפור שר המשקים והאופים הביא הצלה ליוסף?

והביאור: בדרך כלל מפרשים ש"אחר הדברים האלה" הוא אחר המאורעות האלה, אך בכל מקום מפרש רש"י ש"אחר הדברים האלה" הוא אחר הדיבורים האלה. ועל דרך פרשת העקדה שרש"י מפרש ש"אחר הדברים האלה" הוא "אחר דבריו של שטן". ולכן בפסוק דידן הנה אף שמכללות הפרשה מובן מדוע קרה סיפור זה - הצלת יוסף - מ"מ רש"י מביא, ובפירושו הראשון, את הפירוש "שהרגילה כו' לדבר בו" כי זהו הפירוש דתיבת "הדברים". 

מיינה של תורה: ירידת יוסף למצרים הי' השורש לגלות מצרים שהיא השורש דכל הגלויות, וגאולת מצרים קשור עם ביטול המיצרים והגלות. ובזה ישנם שני אופנים, ביטול הלעז על הצדיק - אתכפיא וביטול הרע. ועוד - מדריגא נעלית יותר - שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם - שע"י שרי פרעה גופא בא הרווחה ליוסף - אתהפכא.

עפ"ז יש לבאר דרשת ר' ירמי' בר אבא במס' חולין על הפסוק "ובגפן שלשה שריגים כו' עלתה נצה הגיע זמנן של ישראל ליגאל כו' הבשילו אשכלותי' ענבים הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה". דכל התנאים - שבזמנם לא הורגש קושי הגלות כל כך - דרשו פסק זה על מעלתן של ישראל, אך ר' ירמי' בר אבא - אמורא שחי בזמן של חושך הגלות - דורש זה על הגלות והגאולה, ומקודם אומר "הגיע זמנן של ישראל ליגאל" ע"י ביטול הגלות, ורק אח"כ מגיעים למדריגא נעלית יותר - הפיכת מצרים לקדושה שהו"ע שתיית "כוס התרעלה", דיין פועל "ישתה וישכח רישו" שרישו מתהפך.

וזהו ש"א"ל ר' אבא לר' ירמי' בר אבא כי דריש להו רב להני קראי באגדתא כוותך דריש להו". שאף ש"רב תנא ופליג", מ"מ מפני שלימד תורה בבבל - מקום הגלות - לכן גם רב דריש כרב ירמי' בר אבא.