הקב"ה בא לבקר את אברהם רק "ביום השלישי למילתו" ולא לפני כן, כי המילה והרפואה היה צריך להיות בדרכי הטבע כדי לברר את הגשמיות.
פ' השבוע שייכת הן לשבוע שלפני השבת והן לשבוע שלאחריו. (ס"א)
ביאור בפרש"י ר"פ ד"ה וירא אליו; שקו"ט בגדר ביקור חולים בבני נח ; שקו"ט בטעם שלא קיים אברהם מצות מילה קודם שנצטווה; ההוראה בעבודה; ההפרש בין מצוות שקיימו האבות למצוות שלאחר מ"ת. (ס"ב)
ביאור ב' הנוסחאות במענה אדמו"ר הצ"צ לאדמו"ר מהורש"ב בילדותו על שאלתו מדוע נראה ה' אל אברהם ולנו אינו מתגלה. (סי"ג)
ביאור במחז"ל (שבת קכז, א) "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" שנלמד מהכנסת אורחים דאברהם. (סי"ח)
ביאור הקשר דהפטרת "ואשה אחת וגו'" לפ' וירא ע"פ מאמר אדמו"ר הזקן בזה. (ס"ל)
ביאור בפרש"י ר"פ ד"ה וירא אליו; שקו"ט בגדר ביקור חולים בבני נח ; שקו"ט בטעם שלא קיים אברהם מצות מילה קודם שנצטווה; ההוראה בעבודה; ההפרש בין מצוות שקיימו האבות למצוות שלאחר מ"ת. (ס"ב)
ביאור ב' הנוסחאות במענה אדמו"ר הצ"צ לאדמו"ר מהורש"ב בילדותו על שאלתו מדוע נראה ה' אל אברהם ולנו אינו מתגלה. (סי"ג)
ביאור במחז"ל (שבת קכז, א) "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" שנלמד מהכנסת אורחים דאברהם. (סי"ח)
ביאור הקשר דהפטרת "ואשה אחת וגו'" לפ' וירא ע"פ מאמר אדמו"ר הזקן בזה. (ס"ל)
לפני המילה זכה אברהם לבחי' "במחזה", מפני שהגיע רק עד שורש הנבראים. ודוקא לאחר המילה נתבטל אברהם ממציאותו, ולכן זכה ל"וירא" – ראית מהות האלוקות.
אי אפשר לפרש "ויגש" כפשוטו, שהרי לפנ"כ נאמר "ואברהם עומד לפני ה'". ולכן מפרש רש"י ש"ויגש" פירושו שלכתחילה התכון לדבר (לא רק "קשות" - "האף תספה", אלא) בג' האופנים ד"לדבר קשות", "לפיוס", "ולתפילה".
נאמר "ויאמרו איליו" לשון רבים, אף שרק אחד המלאכים נשלח לבשר את שרה, ולכן מביא רש"י ג' פירושים. אך אינו אומר "ד"א", כי יתכן שכל אחד מהמלאכים התכוון לטעם אחר. לשיטת רשב"א ג' אותיות תפלים לאות אחת ("איו" טפל ל"אליו"), ובעבודה: כל היום טפל לחלק היום המוקדש לתומ"צ.
ע"י עבודת יצחק - יראה - מתקיימת עבודת אברהם - אהבה, ולכן מפרש בזוהר שהפסוק "בעבור תהי' לי לעדה" - הנאמר באברהם - נקרא "באר דיצחק".
ע"י שאברהם הכריח את העוברים ושבים להודות לה' נשבר הרע שבהם, ונתגלה שבפנימיות הם רוצים לברך.
עתה נפתח הצינור לחנך את הקטן שהרצון בגילוי אלקות יהי' בבחי' "דברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו".
הכרח הפצת היהדות - "למען אשר יצוה גו'" / חיוב ההורים לחנך בניהם לעמוד בנסיונות כו'; סיפור המדרש אודות בר-מצוה הראשון - יצחק / פיענוח הר"ת "אשל".
אדמו"ר נ"ע שאל מדוע לא נגלה אליו ה' (לא בפרשת לך לך ששם היה הגילוי מצד מעלת אברהם, אלא) דוקא בפרשת "וירא", שבה נגלה ה' לאברהם בשביל גמ"ח דביקור חולים.
הפירוש "לגדול שבהם אמר כו'" הוא העיקרי, כי מיד אח"כ נאמר "יוקח נא מעט מים גו'" שבו מדבר אברהם למלאכים. אך לפירוש זה קשה מדוע אמר "אל נא תעבור" בלשון יחיד ולא בלשון רבים. ולכן מביא פירוש ב' "והי' אומר להקב"ה כו'".
"עמוד לי בנסיון זה" - שהוא למעלה משכל דקדושה, כדי שלא יאמרו "אין ממש בראשונים" - שהעקידה מגלה שגם העמידה בנסיונות הראשונים אינם מצד שכל ומציאות האדם.
המקור לחגיגת "יום הולדת". (ס"א) ההוראה מעיקר חידושו של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע - ישיבת תומכי תמימים. (ס"ד) הדגשה בהוראה זו לפי קביעות השנה - שכ' חשון וכמה מועדים חלים ביום השבת. (סי"א) בשנה זו - התחלת שנת המאה־ועשרים דאדמו"ר נ"ע, וההוראה משיעור התהלים - "שיר המעלות", ע"פ המדרש שאמר יעקב ט"ו שיר המעלות בבית לבן. (סכ"ב) ביאור החיד"א שט"ו שיר המעלות דדוד הם כנגד ט"ו שנים שחיו ג' האבות יחד. (סל"ג) ביאור הפסוק "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". (סמ"א)
מעלת ישיבת תומכי תמימים והוראה מפ' וירא.
"הלויה גדולה מן הכל" מפני שאינה מצרכי האדם, ולכן ההלוי' מראה שהאדם רוצה לעשות חסד. ולכן מביא הרמב"ם את הפסוק "וירא והנה ג' אנשים" - שהתעניין בצרכי אחרים, ולכן ראה את האורחים גם בעמדו לפני ה'.
החסד של אברהם היה מצד הביטול ולא מצד גדולה. ולכן זכו בניו למצות פרה ועפר סוטה, שהו"ע המס"נ - (שהכהן מתטמא, ומחיית שם ה') - שמצד הביטול.
המעלה דנימול לשמונה הוא שהברית אינה מצד האדם אלא בכח הבורא, שאז הברית הוא "ברית עולם" שאין בה שינויים.
ביאור ענינו של בעל יום ההולדת דכ' חשון: הרמב"ם דתורת החסידות ומייסד "תומכי תמימים"; יום ההולדת – נתינת כח בהפצת המעיינות חוצה; בפרט בשנת השמיטה וכשחל כ' חשון בשבת; הקמת והרחבת בתי חב"ד ומבצע "עשה לך רב"; רמז לדבר בפ' השבוע; הקמת והרחבת מוסדות חינוך על טהרת הקודש.
הבבלי מדגיש שג' הסימנים שבישראל הם תוצאה מהביטול, ו"גומלי חסדים" קאי על החסד במעשה בפועל. ולהירושלמי הם ג' מתנות שונות, ו"גומלי חסדים" קאי על רגש הלב.
בפ"ב דהלכות בית הבחירה: בהלכה א' מדבר על מקום המקדש, ששייך לבנ"י, ולכן מדגיש "(יצחק) אבינו" (וההדגשה היא על השראת השכינה שע"י עקידת יצחק). ובהלכה ב' מדבר על מקום המזבח ששייך לכל בני אדם – "ומסורת ביד הכל" (וההדגשה היא על העבודה - "בנה אברהם").
אברהם התפלל "יה"ר שתהא זו כאילו היא עשוי' בבני", מפני שרצה לפעול שהקב"ה ישבע, ובכל מקום השבועה נפעלת ע"י הקרבן, והשבועה נפעלה ע"י הקרבת האיל "תחת בנו" בכוונה ד"כאילו בני שחוט".
מ"ש בכש"ט "היא אמרה סולת" / מעלת האדם על מלאכים שאין עושים שתי שליחויות / שקו"ט איזה מלאך הציל את לוט; "ויוציאוהו גו'" על איזה מלאכים קאי / חילוק השמות "באר שבע" בפ' וירא ובפ' תולדות / שקו"ט בפירוש הכתוב "ואת מעכה".
הזמן לפני שהכיר אברהם את בוראו נחשב ג"כ ימים שלימים, מפני שע"פ טבע זמן זה הוא הכנה מוכרחת כדי שיוכל להגיע להכיר את בוראו (ע"ד שמה"ת אין חיוב לחנך את הקטן, כי החיוב כשנתגדל הוא באופן שיוכל להתרגל לקיום המצוות).
חטא סדום ועמורה היה גם בין אדם לחבירו, שעי"ז מתחרט הקב"ה על הבריאה, ולכן עונשם היה שריפה ש(גם הצמחים והאדמה) נאבדו לגמרי. אך אדמה וצבויים חטאו רק בבין אדם למקום ("שנאב ששונא אביו שבשמים", "שמאבר כו' למרוד בהקב"ה") ולכן נענשו רק בהפיכה.
"אפרש שיחתי לפניך" פירושו שאברהם פירש שזה שאמר "אעשה בו חבלה" לא היה מפני שלא עמד בנסיון אלא מפני שחשב שלכתחילה זה היה כוונת ה'.
סיפור אדמו"ר רש"ב שבכה בילדותו על שלא נגלה אליו ה' ומענה הצ"צ על זה / יישוב הסתירה בין מ"ש אד"ש בשיחה שבמלאכים דאברהם לא נזכרה שתי' להיותה טפלה ומ"ש בסה"מ תקס"ב שטעם הדבר הוא כי לא הוצרכו לשתי' / מעלת המס"נ דאברהם שלא חיפש אותה / זריזות מתחילה לא לפני הבוקר.