ברש"י (כב, יב): "כי עתה ידעתי: אמר רבי אבא א"ל אברהם אפרש שיחתי לפניך אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע וחזרת ואמרת קח נא את בנך כו' אמר לו הקב"ה לא אחלל בריתי כו' לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו אחתי' סלקי'".

וצריך להבין מהו המקור בפשוטו של מקרא לשקלא וטריא זה? ומדוע לא תמה אברהם על דברי הקב"ה מיד שנצטווה?

והביאור בהקדים שרש"י משנה מלשון המדרש, שבמדרש איתא "התחיל אברהם תמי'", זאת אומרת שאברהם תמה על הקב"ה, משא"כ מלשון רש"י "אפרש שיחתי" משמע שאברהם לא תמה על הקב"ה.

והביאור בזה: כוונת רש"י ב"שיחתי" הוא לדברי אברהם בדיבור המתחיל שלפני זה, שאברהם אמר "אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם אמר לו ואל תעש לו מאומה אל תעש בו מום". והנה, כשבקשת אברהם "אוציא ממנו מעט דם" לא נתקבלה, חשב אברהם שהטעם שנאמר לו "אל תעש לו מאומה" אינו מפני שהקב"ה שינה את דעתו, אלא משום שהוא לא עמד בנסיון, שהרהר אחר הקב"ה, ולכן לא נתקבלה בקשתו "אעשה בו חבלה", כי בזה הודה שבאמת אינו מוכן לקיים את הציווי להעלות את יצחק, ומבקש לקיים רק מקצת הציווי. ולשלול קא סלקא דעתך זה אמר אברהם "אפרש לפניך שיחתי", שזה שאמר "אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם", אינו מפני שלא רצה לשחוט את בנו, אלא מפני שאחרי שהקב"ה אמר "אל תשלח ידך אל הנער" חשב שרצון הקב"ה מלכתחילה הי' רק שיוציא מעט דם, וזהו "אפרש שיחתי לפניך", "שיחתי" הוא מה שאמר לפני כן "אוציא ממנו מעט דם כו'".

ועל זה ענה לו המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלוקים עתה", שזה שאמר "אל תשלח" אינו מפני שאברהם הרהר ואינו ירא אלוקים, אלא אדרבא "עתה ידעתי כי ירא אלוקים", וזה שאמר "אל תשלח" הוא מפני שמכתחילה כוונת הקב"ה היה "העלהו" ולא שחטהו (ורש"י מוכרח לפרש כן, דלולא פירוש זה קשה מדוע הוצרך הקב"ה לומר "כי עתה ידעתי וגו'", הרי מובן שכמו שאברהם לא הרהר אחר הקב"ה כשאמר לו "קח נא את בנך גו'", אלא קיים את ציווי הקב"ה מיד, א"כ כשהקב"ה אמר "אל תשלח גו'" מדוע הי' צריך לתת טעם - "כי עתה ידעתי גו'"? ובפרט שאברהם היה יכול להבין מעצמו שזה היה נסיון, ושהוא עמד בנסיון? אלא, כנ"ל, "עתה ידעתי גו'" הוא לומר לאברהם שהקב"ה יודע שלא הרהר, והטעם שאמר לו "אל תעש גו'" הוא כנ"ל).

וזהו הקשר לשם בעל המאמר, דר' אבא אומר (חגיגה טז, א) ש"כל שלא חס על כבוד קונו" קאי על המסתכל בקשת, שהפירוש הוא שמתבונן בתוכן הקשת, שהו"ע הבטחת ה' "לא אוסיף לקלל גו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ואסור להתבונן בזה כי יכול לבוא לידי קושיות, דהרי טעם זה עצמו הי' הטעם למבול. ועפי"ז מובן שר' אבא סובר שאברהם לא תמה על הקב"ה אלא רק פירש את שיחתו כנ"ל.