ידוע הסיפור דאדמו"ר נ"ע שבהיותו בן ד' או ה' בכה ע"ז שה' נגלה לאברהם ולא אליו. ויש לומר שסיפור זה הוא הוראה עיקרית בחינוך ילדי ישראל אפי' קודם שהגיעו לגיל חינוך.

בהקדים, שלאחר מתן תורה - מפני שההמשכה אינה בכח הנברא אלא בכח הבורא - הנה ההמשכה אינה תלויה בגיל האדם אלא בקביעות על פי תורה, בן י"ג למצות, וגיל החינוך. ומזה שכ"ק אדמו"ר נ"ע עוד לא הגיע לחינוך (בענינים השייכם למתן תורה) בעת סיפור זה, ה"ז הוראה שזה שייך לכל ילד שלא הגיע לחינוך, כי ע"פ תורה כולם הם באותו גדר ודרגת החינוך.  

וההוראה היא, שעתה נפתח צינור וניתן הכח לחנך את הקטן שירצה בגילוי אלוקות, ושזה יהי' "דברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו". וזה יכול להיות לא רק בענינם שבין אדם למקום אלא גם בבין אדם לחבירו. ע"ד הסיפור מאדמו"ר נ"ע שבכה כשבייש את החייט בטעות.