גם בזמן הגלות בני ישראל הם "אריה" ו"לביא". אין מקבלים דברי אדם מיוחס אם הולך נגד התורה; בלעם הודה שבנ"י הם בני האבות והאימהות, שבנ"י הם מרכבה לאלוקות גם כשעוסקים בגשמיות.
"ויגר מואב" הוא בהמשך ל"וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי", דזה שהיו "שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם" היה ענין סודי שרק המלך ידע מזה, (שלכן נאמר "וירא בלק"), אך לאחר שראה בלק את מפלת שני המלכים סיפר לעמו ש"היינו בטוחים עליהם" ולכן ויגר "מואב".
הדין ש"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו", הוא רק בשעת מעשה, דהנה בבא על הנכרית ישנו ענין חמור יותר משאר עריות, והוא שהקדושה שמעצם נפשו מתהפכת לרע, שהבן ממנה נכרי. אך הפיכת הקדושה לרע הוא רק בשעת מעשה, כי אחר כך הרי הכח נתהפך כבר לסטרא אחרא.
הקשר דנבואת בלעם עם פרשת חג הגאולה די"ב-י"ג תמוז.
בהקדמה ל"מה טובו" נאמר "וירא את ישראל שכן לשבטיו", שמשמע שראה ענין של חידוש, ולכן מפרש רש"י שראה "פתחי אוהליהם כו' חניותך כו'". ולפירוש הב' פסוק זה הוא בהמשך לזה שלא הזכיר עונותיהם, ולכן הזכיר את בית המקדש, שע"י הקרבנות מתכפרים השגגות, אך ע"י החורבן מתכפרים גם הזדונות.
לרש"י רק הפסוק האחרון מדבר על משיח, משא"כ הרמב"ם מפרש שחציו הראשון של כל פסוק קאי על דוד וחציו השני קאי על משיח.
אפשריות נבואה באוה"ע / ביאור ברמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ב ה"ד "לעיני עשרה מישראל או יתר".
בלעם הדגיש שהסיבה שאינו יכול לקלל את בנ"י אינו מצד חסרון שלו, אלא מצד מעלתם - שהם לפנים ממלאכי השרת. אך לפי פירוש הראשון זהו מעלה שתהיה בעתיד. ולכן מביא רש"י פירוש שני שהוא ענין שבהוה, שאינם צריכים למנחשים וקוסמים כו'.
גדר המשיח שצריך להאמין בו הוא שמשיח יפעול שלימות התורה ומצות. ובזה כמה פרטים: (א) משיח עצמו – "אראנו" ו"אשרנו". (ב) פעולתו ומלכותו על בני ישראל – "דרך כוכב ביעקב וקם שבט מישראל". (ג) פעולתו ומלכותו על אומות העולם – "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת". ולאחרי זה ענין נעלה יותר "והיתה אדום ירשה".
טענת זמרי למשה, שהוא כהן ולכן אסור בגיורת הבאה מן העכו"ם השטופים בזמה ואם כן אין חילוק בין זו לזו. והנה, משה לא היה יכול לענות על פי לימוד בתורה שבעל פה ["יקח אשה", משא"כ אם הי' לו בה לקוחין לפני כן אזי מותרת] כי משה היה נוגע בדבר.
ההכנה להגאולה השלימה היא מדת הביטחון ש"לא ייחל לאיש", וזהו השייכות למצב בנ"י בסיום פרשתנו טרם כניסתם לארץ, בכניסתם לארץ שאז התחילה הנהגת הטבע, ועל זה הוא ההוראה שטבע אינה מציאות בפני עצמו כלל.
השייכות די"ב תמוז לפרשת חוקת הוא בענין המס"נ שלמעלה מטו"ד - חוקה. השייכות לפרשת בלק הוא השנאה כו'. והשייכות לחוקת-בלק הוא שהשנאה הי' למטה מטו"ד. וביטול ההתנגדות הי' ע"י מס"נ שלמעלה מטו"ד.
מענה על ספר בעני הגיטאות.
שכשהתורה מזכירה את שמו של בלק אין זה מוסיף חשיבות לשמו אלא אדרבה זה מוסיף לו גנאי, וזהו חלק מ"שם רשעים ירקב" (ע"ד שמותר להזכיר שם של ע"ז שנכתב בתורה, כי ע"י שנכתב בתורה מתבטל הע"ז אצל היהודי, שמתגלה שהם "הבל ואין בם מועיל").
לכולי עלמא יהיו אומות העולם לעתיד לבוא, אך הדיעות חלוקות האם מציאותם תהיה רק בדרך טפל לישראל - אך מציאותם מצד עצמם מתבטלת, או שגם בהם עצמם יהיה הבירור (כהכרעת הרמב"ם והחסידות).
פירוש "אחכה לו בכל יום שיבוא" / שלילת "אתחלתא דגאולה" / חישוב קיצים.
בלעם קלקל את השורה וחבש את אתונו בזריזות כדי להזכיר את קלקול השורה של בני ישראל בהיותם במדבר, ועל זה אמר הקב"ה "כבר קדמך אברהם אביהם", כי זכותו של אברהם - אהבה מקלקלת השורה - מגינה עליהם.
לרש"י "מראש צורים" פירושו "חזקים כצורים" ע"י האבות ואימהות (ולא כפשוטו שעמד בראש הר), מפני שנאמר "וישא משלו" וזהו הפסוק היחידי בחלק זה שיכול להתפרש כמשל. בלעם אינו יכול להבין את התוקף דבנ"י - "חזקים כצורים" - שהתוקף שלהם הוא מס"נ וביטול שלמעלה ממציאות האדם, ולכן צריך להביא משל.
כמה מעלות בי"ב תמוז דשנה זו, הקשר לפ' השבוע, וההוראה - הקמת והרחבת בתי חב"ד
ביאור בדברי המו"נ (ח"ב פמ"ב) שסיפור בלעם בדרך ודברי האתון הכל במראה הנבואה / המקור לצער בע"ח בתורה.
לפי האוה"ח בלעם רצה להמעיט במשמעות השנאה שבדברי בלק. אך לרש"י השנאה של בלעם הי' גדול יותר. דבלעם ידע שבנ"י לא נלחמו עם בלק עד אז הוא משום שהקב"ה אמר להם "אל תצר את מואב", ואם כן היה צריך להרגיע את בלק. ומזה שלא עשה כן מוכח שהוא שנא את בנ"י יותר מבלק.
בלעם מדגיש שלבנ"י ישנו מעלה באיכות (זכות אבות ואימהות), ו"מי מנה" הוא הוספה על זה. פירוש הראשון ברש"י הוא שהמעלה היא מצד החביבות שלהם בעיני הקב"ה, ולכן מביא רק "דעדקיא" כי החביבות דכל בני ישראל הוא כהחביבות דבן קטן, ופירוש השני הוא שהחביבות הוא מצד עבודת בני ישראל, בקיום המצוות.