בהתחלת הפרשה מעתיק רש"י את כל הפסוק הראשון ומפרש: "אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם אנו עאכו"כ, לפיכך ויגר מואב". 

ומבארים המפרשים שרש"י מחדש ש"ויגר מואב" הוא בהמשך ל"וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי", שבלק ראה ש"אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם כו'", ולכן "ויגר מואב". אך לכאורה קשה מהו החידוש בזה? דאם נאמר ש"וירא בלק" הוא ענין בפני עצמו (שלא פעל את ה"ויגר מואב") אזי אין לפסוק "וירא בלק" פירוש? (שהרי אינו  נוגע לדעת שבלק ראה, אם הראי' לא פעלה דבר).  

וגם צריך להבין מהו המקור בפשוטו של מקרא לזה ש"היינו בטוחים עליהם", שמואב בטחו בסיחון ועוג?

והביאור: הפסוק עצמו מבאר ש"ויגר מואב" הוא מפני ש"כי רב הוא" (לא מפני מה שעשה ישראל לאמורי). ולכן ישנה סברא לומר שהם ב' ענינים נפרדים שמואב פחדו מפני ריבוי בני ישראל, אך לא יכלו לעשות דבר כי המלך לא פחד, ורק לאחר שגם המלך פחד ממה שעשו ישראל לאמורי אזי יכלו העם לומר שגם הם מפחדים. ורש"י שולל פירוש זה.

אך על פי זה קשה, דאם "ויגר מואב" הוא המשך להפסוק הקודם מדוע לא נאמר בהתחלת הפרשה "וירא מואב"? ולבאר זה ממשיך רש"י: "אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם", וענין זה שמואב בטחו בשני המלכים היה ענין סודי שרק המלך ידע מזה, (שלכן נאמר "וירא בלק"), אך לאחר שראה בלק את מפלת שני המלכים סיפר לעמו ש"היינו בטוחים עליהם" ולכן ויגר "מואב".

ו"שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם" הוא גם כן ביאור על זה שלא פחדו עד לאחר מלחמת עוג (דלכאורה גם ממלחמת סיחון רואים את גבורת בני ישראל), דכל זמן שהיה מלך אחד הנה נשאר להם על מי לבטוח.

אך לכאורה יש להקשות שמהלשון "אנו עאכו"כ" רואים שזהו קל וחומר מגבורת בני ישראל ואינו קשור עם הענין שהיו בטוחים עליהם (דלענין אנו בטוחים עליהם אין צריך ק"ו). ויש לבאר בהקדים: לכאורה קשה שהרי בני ישראל סובבו את ארץ מואב ולא רצו להלחם עם מואב, ואם כן מדוע "ויגר מואב"? אלא שמואב חשבו שהטעם שבני ישראל לא לחמו בהם הוא מפני שבני ישראל פחדו להילחם כי פחדו מסיחון, אך לאחר שראו שבני ישראל לחמו בשני המלכים אז פחדו מגבורת בני ישראל.

והנה, הנהגת בלק, שהרשעים הם ברשות ליבם, היה לספר לבני עמו שמפחד, אף שאין בזה תועלת. משא"כ משה שאף שפחד בלבו מעוג מכל מקום לא הפחיד את בני ישראל.

וזהו השייכות לי"ב תמוז שאף שכו"ק מו"ח אדמו"ר אמר שמפחד מתרפ"ז, מכל מקום לפני המאסר וגם בשעת המאסר פעל על עצמו שלא להיבהל ולא לפחוד, שלא לתת את גאון יעקב למרמס.