ברש"י (כב, י): "מי מנה עפר יעקב וגו': כתרגומו, דעדקיא דבית יעקב וכו' מארבע משרייתא, מארבע דגלים. דבר אחר עפר יעקב אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר לא תחרוש בשור ובחמור, לא תזרע כלאים, אפר פרה, ועפר סוטה וכיוצא בהם". 

וצריך להבין מדוע מעתיק רש"י את לשון התרגום ואינו מסתפק ב"כתרגומו"? וגם מדוע מעתיק רק חלק מפירוש התרגום – "עדקיא" - שקאי על ילדי בני ישראל, ומדוע אינו מביא את המשך התרגום "דאמיר עליהון יסגי כעפרא דארעא", שלפי זה "עפר" קאי על כל בני ישראל? ובפירושו השני, מדוע מביא דוקא ד' מצות אלו דלא כהמדרש שמביא גם מצות ערלה?

והביאור בזה: הפירוש "מי מנה" אינו שאין לבני ישראל מספר, אלא שאין למנותם כי יש להם מעלה באיכות. דהנה, פסוק זה בא בהמשך ל"כי מראש צורים אראנו", שבלעם אינו יכול להזיק את בני ישראל מפני זכות האבות והאמהות, ואם כן בפסוק זה צריך להיות הוספה על הנ"ל, ולכן מפרש רש"י שיש בהם מעלה באיכות. ועל זה מביא ב' פירושים. פירוש הראשון הוא מעלה מצד החביבות שלהם בעיני הקב"ה, ולכן מביא רק "דעדקיא" כי החביבות דכל בני ישראל הוא כהחביבות דבן קטן (ולכן מעתיק "משרייתא" - דגלים, ולא מחנות, כי בדגלים ישנו חביבות מיוחדת). ופירוש השני הוא שהחביבות הוא מצד עבודת בני ישראל, בקיום המצוות. והנה, רש"י מביא שני מצות לא תעשה, "לא תחרוש" "ולא תזרע", והחשיבות במצוות אלו - שלכן המעלה שמצד קיום מצות אלו הוא מעלה איכותית "מי מנה" - הוא שענין החרישה הוא דבר הרגיל תמיד, ואם כן כל פעם שחורשים ללא כלאים מקיימים את המצוה (וזהו שרש"י משנה מלשון המדרש "עושים", כי קיום מצות אלו אינו על ידי עשייה). ולאחרי זה מביא רש"י שני מצות עשה, "אפר פרה ועפר סוטה", שגם בהם ישנה מעלה באיכות והוא שמצות אלו נמשכות תמיד, דמצות אפר הפרה נמשך כל זמן שהאפר הוא למשמרת, ומצות עפר סוטה נמשך גם לאחר שנטהרה לבעלה - ע"י ש"ונקתה ונזרעה זרע". 

בפנימיות הענינים: קיום המצות יכול להיות בתענוג מצד השכל, או בקבלת עול. וענין העפר, שהאדם הוא בביטול כעפר וגם שאין בו טעם, הוא קיום המצות בקבלת עול, שדוקא כשהמצות אינם קשורים עם מציאות האדם הם בבחינת בלי גבול. 

וזהו הקשר דשני הפירושים ברש"י, דגם בפירוש הראשון ברש"י מודגש הענין שלמעלה מטעם ודעת, דהאהבה לבן גדול הוא מצד מעלותיו כו' - מצד הטעם, אך האהבה לבן קטן הוא מצד העצם שלמעלה מטעם, ולכן האהבה היא בבחינת בלי גבול.