ברש"י (כד, ה): "מה טובו אוהליך: על שראה פתחיהן שאינן מכוונים זה מול זה. משכנותיך: חניותך כתרגומו. דבר אחר מה טובו אהליך מה טובו אוהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליכם. משכנותיך: אף כשהן חרבין לפי שהן משכון עליהם וחרבנן כפרה על הנפשות שנאמר כלה ה' את חמתו במה כלה ויצת אש בציון". 

צריך להבין מדוע יש צורך בב' פירושים, ולמה אינו מבאר את עיקר מעלת בית המקדש, והוא שבו ישנה "ושכנתי בתוכם", ומהו הדיוק "כפרה על הנפשות"?

והביאור בזה: בהקדמה ל"מה טובו" נאמר "וירא את ישראל שכן לשבטיו", ומפרש רש"י ש"ראה כל שבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה", וההכרח לפירושו הוא מזה שמשמע שראה ענין של חידוש. ובהמשך לזה מבאר רש"י ש"מה טובו" קאי על פתחי האוהלים, ו"משכנותיך" – "חניותך" - שקאי על אופן חניית השבטים. 

אך לפירוש זה קשה מדוע מקדים ענין הפתחים להעיקר – חניית השבטים? ועוד שעל פי זה "מה טובו" אינו חלק מהנבואה והיה צריך להיכתב בהקדמה לדברי בלעם. 

ולכן מביא רש"י פירוש שני, שקאי על שילה ובית עולמים. והנה, אף שמעצמו מובן מעלת בית המקדש, מכל מקום מפרש רש"י שהוא לכפר, דהנה, על הפסוק "ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" מפרש רש"י שכשרצה לקללם הזכיר את עונותיהם, ולכן עתה כשבא לברכם מזכיר את הכפרה שבבית המקדש, שלכן אינם ראויים לקללה. אך לכאורה קרבנות מכפרים רק על השוגג ולא על המזיד? ולזה ממשיך רש"י - בנוגע ל"משכנותיך" – שעל ידי החורבן מתכפרים גם הזדונות והראיה הוא מזה שעל ידי החורבן "כלה ה' את חמתו" לגמרי שכל החמה כלתה. 

אך לפירוש זה קשה הלשון "אהליך" על בית עולמים. ועוד שהרי (כמבואר בנוגע ל"משכן משכן" בפרשת פקודי) שילה אינו יכול להיקרא משכון כי משכון הוא כשמחזירים את הדבר כמו שהוא, אך בית עולמים לא היה באותו האופן דשילה.

ולכן מקדים רש"י את הפירוש הראשון (שבו הקושי הוא רק בסדר הכתוב) לפירוש השני (שבו הקושי הוא בתיבות עצמם).

וההוראה: שצריכים להשתדל לא רק בקיום עיקר ענין הצניעות – "שכן לשבטיו" – אלא גם בפרטים – פתחי האוהלים. וכל זה הוא גם כשנמצאים בדירת ארעי מחוץ לעיר – "אהליך".