האור החיים מדייק ומביא את השינויים בין דברי בלק לבלעם ודברי בלעם להקב"ה (בלק אמר "עם יצא ממצרים", "הנה כסה", "ועתה", "ארה", "נכה בו", ובלעם אמר "הנה העם היוצא", "ויכס", "עתה", "קבה", "להלחם בו"). והאור החיים והכלי יקר מבארים את השינויים על פי היסוד שבלעם רצה להמעיט במשמעות השנאה שבדברי בלק. אך לרש"י אי אפשר לפרש כן שהרי רש"י פירש: "קבה לי: זו קשה מארה לי שהוא נוקב ומפרש. וגרשתיו: מן העולם, ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ איני מבקש אלא להסיעם מעלי ובלעם היה שונאם יותר מבלק", ואם כן רש"י סובר שבלעם הגדיל את השנאה. וצריך להבין מהו הכרחו של רש"י לזה?

והביאור: הכרחו של רש"י הוא מכללות הפרשה. דהנה לכאורה קשה מדוע פחד בלק מבני ישראל, והרי ראה שבני ישראל סבבו את ארצו ואם כן זהו ראיה שאינם רוצים להלחם עמו, ואם כן מדוע פחד בלק? ויש לומר שבלק חשב שבני ישראל לא נלחמו עימו כי פחדו מסיחון ועוג, ורק לאחר שבני ישראל נלחמו עם סיחון ועוג פחד בלק שעתה ילחמו בני ישראל נגדו. אך בלעם שהיה נביא ידע שהטעם שבני ישראל לא נלחמו עם בלק עד אז הוא משום שהקב"ה אמר להם "אל תצר את מואב", ואם כן היה צריך להרגיע את בלק ולומר לו שבני ישראל לא ילחמו עימו. ומזה שלא עשה כן מוכח שהוא שנא את בני ישראל יותר מבלק – שהשנאה של בלעם היה סוג אחר, שהרי שנאתו של בלק היה מפני שפחד שבני ישראל ילחמו עימו, אך שנאתו של בלעם היתה שנאה עצמית בלי טעם.

ולפי הקדמה זו מובן בפשטות טעם השינויים, שעיקר הדגשת בלק היתה על מעשי בני ישראל שהפילו עליו פחד, משא"כ לשונו של בלעם "העם היוצא" בא לתאר מהותו של העם.

והנה כתיב "ולא אבה גו' ויהפך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה", שהקב"ה הכריח את בלעם לברך את בני ישראל, ויש לומר שכמו שהשנאה היתה למעלה מטעם ודעת, כך גם הברכה היתה למעלה מטעם ודעת, ולכן דוקא בפרשת בלעם נבא במשיח כי הגאולה הוא למעלה מטעם ודעת, "אין משיח בא אלא בהיסח הדעת", למעלה מבחינת דעת.