הדין הוא ש"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו", אך זהו רק בשעת מעשה אך אם פירש אזי "נהרג עליו". וצריך להבין מדוע זהו רק בשעת מעשה, ובפרט שהבועל ארמית חייב כרת, וחיוב כרת נמשך גם לאחר החטא.

(והנה יש אומרים שהבועל אינו חייב מיתה ורק הקנאים מותרים להרוג אותו, אך יש לומר ששיטת רש"י הוא כהשיטות שהבועל חייב מיתה, ומרומז בלשונו "וראו כולם שלא לחינם הרגם", שהכוונה בזה הוא שלא הרגם משום שפרצו גדר וכו', כדי שאחרים לא יעשו כמותם, אלא שהם עצמם התחייבו מיתה).

והביאור: ביאות אסורות חמורים משאר עונות בכך שהאדם ממשיך את עצם נפשו באיסור. אך בבא על הנכרית ישנו ענין חמור יותר שהקדושה שמעצם נפשו מתהפכת לרע, שהבן ממנה נכרי. (וזהו "תחת אשר קינא לאלוקיו", כי ג' שותפים באדם, אך גם חלק האדם בההולדה הוא כח האין סוף בגילוי, ולכן איסור זה פוגע באלוקיו יותר משאר איסורים). 

והנה, ענין זה שמהפך את כח הקדושה לרע הוא רק בשעת מעשה, כי אחר כך הרי הכח נתהפך כבר לסטרא אחרא (דלא כשאר עריות, שגם הממזר הוא ישראל והאיסור נמשך גם אחר כך). 

וזהו שפנחס קיבל את הכהונה בתור שכר, אף שכהונה הוא ענין טבעי שאינו בא בתור שכר, כי כמו שזמרי ביטל את ההבדלה בין הקדושה לקליפה, הנה מדה כנגד מדה מתבטלת ההבדלה בין הכהונה לשאר בני ישראל ופנחס נעשה כהן.   

והנה זה שהאדם יכול לבטל את הגבולות שחלק הקב"ה בעולמו הוא מפני שלאדם ניתן בחירה חפשית, מכח האין סוף שאינו מוגדר בגדרים. והנה ענין זה הוא למעלה מהתורה, ולכן בתורה אין ציווי על התשובה, כי האתהפכא מרע לטוב הוא למעלה מתורה, וכמו כן לא נאמר בתורה הציווי דקנאין פוגעין בו, כי כח האתהפכא מקדושה לקליפה הוא גם כן למעלה מהתורה, ולכן כל הדין דקנאים פוגעין בו הוא הלכה ואין מורין כן.