רש"י מפרש ש"דדתו" הוא "אחות אבוהי" (דלא כ"דדתו" שבכל התורה) כי התורה רוצה להביא את יחוסה של יוכבד.
בהסיבה ישנם ב' ענינים: (א) דין באכילת מצה וד' כוסות. (ב) דין בפ"ע. בפנימיות הענינים: ד' לשונות של גאולה הם כנגד: (א) ד' המדרגות בתשובה, והתורה מדגישה את שלימות התשובה שע"י לימוד התורה, ובשו"ע מודגש מעלת התשובה שע"י מעשה. (ב) ד' כוסות הם כנגד ד' עולמות – וד' בנים, ובהגדה החכם הוא ליד הרשע (כדי שהחכם ישפיע עליו), ובשו"ע נמנו כסדר מעלתם.
לא נתפרש מהו מכת ערוב, ולכן מפרש רש"י "מגרה" - עירבוב של חיות ששייך בהם גירוי, ו"לשון שיסוי" שכאן היה הגירוי יותר מהרגיל. לא נתפרט טעם למכת ערוב (שאינו "להלקות את יראתם"). ולכן מביא רש"י מ"טכסיסי מלכים", שהערוב, הוא ע"ד הצפרדעים ש"מקרקרים והומים".
על "למה הרועתה" מביא רש"י בפשש"מ שגם בעקידה הי' מקרה דומה, שההבטחה עצמה – "כי ביצחק יקרא לך זרע" - גורמת רעה יתירה באמרו "והעלהו". אך בפרשתנו, הדוגמאות שמביא רש"י אינם דומים לנדו"ד, ורק מצד "רבותינו דרשוהו לענין של מעלה" מפרשים "יש לי להתאונן".
"אשר ילדה יוכבד לעמרם" מבאר מדוע זכו משה ואהרן להוציא את בנ"י ממצרים, והוא מפני שעמדו בתוקף נגד גזירת פרעה. ולפ"ז צ"ל מדוע "יש מקומות" שהקדים אהרן – שהי' צריך להקדים את משה גם כשמדבר בלידתם מפני שמשה נולד לאחר שעמדו בתוקף כו' - והוא מפני ש"שקולים כאחד".
לאחר שמשה הלך אל פרעה בפרשת שמות הבין שהוא "ערל שפתים" (לא רק "כבד פה"), ולכן אמר לו הקב"ה "אתה תדבר", ש"כל שליחות ושליחות" הוא בכח הקב"ה. וע"י דיבור משה (בלה"ק) באופן תקיף וכו' נעשה רדיה בפרעה.
איך יצא אהרן ידי חובת "והעל את הצפרדעים" בהעלאת צפרדע אחת? ומפרש רש"י "שהי' מתזת נחילים", וב"ותעל" ב' פירושים: (א) שהצפרדע עלתה, (ב) שהתיזה נחילים. וממשיך "ופשוטו" – של התיבה - שבה לתיבה יש רק משמעות אחת – "שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות".
לרבי אליעזר "כל מכה היתה של ארבע מכות", דהרע של מצרים חדר רק בד' יסודות, ולר"ע "היתה של חמש מכות" - דהרע חדר גם לחומר ההיולי.
ביאור פרש"י "וארא - אל האבות" וההוראה בענין החינוך ובמיוחד חינוך הבנות.
"יתישב המקרא על פשוטו והדרשה תידרש", שהפירוש העיקרי הוא הפשט ("לא ניכרתי להם במידה אמיתית שלי"), אך הפשט עצמו מכריח שישנו דרש ("יש לי להתאונן כו'"), וזהו "מתחלק לכמה ניצוצות", שכל הניצוצות שבאש הם אותו הדבר, שגם הדרש הוא על דרך הפשט.
בחי' מצרים אינם כופרים בהקב"ה לגמרי, אלא רק אין מודים שמציאותם תלוי בהקב"ה. (ע"י כפירה יודעים שישנו מציאות של אלוקות), אך המצריים אינם מגלים אלוקות כלל. ולכן דוקא ע"י הצפרדע - שאין בו תועלת וגם אינו מזיק - הוא נפרע מן המצריים.
זה שפרעה כיחש בה' גרם לאכזריותו כלפי בנ"י, ועד"ז בההפטרה, שהמצריים אמרו "לי יאורי" ולכן לא קיימו את הבטחתם להיות משענת לבנ"י. גם החוקים צריכים לקיים מצד רצון ה'. וזה מדגיש את מעלת מעשה בפועל – קיום רצון ה' – וזהו שנבוכדנצר קיבל שכר עבור הפעולה דמלחמה עם מצריים, אף שכונתו הי' לטובת עצמו.
ג' לשונות הראשונות מדברים בגאולה כפי שבאה מלמעלה, וכנגדם תיקנו ג' לחמים – שמצה ענינה ביטול. והכוס הרביעית כנגד מ"ת – שתלויה בעבודת האדם לקיים את התורה, וכנגד כוס הד' תיקנו ד' כוסות של יין, שענינה הבנה והשגה.
כוונת האות הראשונה הוא להודיע ש"יש צורך (פי': יכולת וממשלה) במי ששולח אתכם", וא"כ "השלך את מטך" אינו התכלית והוא רק ההתחלת הפעולה "להודיע שיש צורך כו'". וא"כ "ויבלע מטה אהרן את מטותם" אינו פרט נוסף אלא חלק מ"מהשלך את מטך".
פירוש "צאצאי אדמו"ר הזקן" לפי דברי אדמו"ר הזקן בשולחנו (רסמ"ז) ש"צאצרינו הם ג"כ בני בנים".
שבת וראש חודש – טבע וחידוש, "תמידים כסדרן" ו"מוספים"; חיבורם; "וארא" ו"שבט"; תרגום התורה לשבעים לשון; שבט חדשו של יוסף ואשר.
מברק להנחת אבן הפינה של מקוה-טהרה.
מענה הקב"ה למשה היה שדוקא ע"י קושי הגלות אפשר להגיע לגילוי שם הוי', וזהו שהתורה מדגישה שהאבות – שלא היו בגלות – לא זכו לגילוי שם הוי'.
איך שייך לומר שטעם הציווי הוא ש"כבד לב פרעה" הרי ה' חיזק את לבו? ולכן מפרש רש"י ש"כבד תרגומו יקיר", כי עי"ז ברור שהכבדות הוא לא רק מפני שה' חיזק את לבו אלא גם מפני שמצד עצמו הי' לו לב כבד, ולכן מביא ה' מכות עליו. ביטול קליפת פרעה הוא ע"י קב"ע שלמעלה מטו"ד.
המים נהפכו לדם מיד, וא"כ קשה מהו "וימלא גו'" - שהמכה נתמלאה לאחר שבעת ימים? ומפרש רש"י שהמכה שימשה באופן שלילי - שלא שב היאור לקדמותו. "וימלא גו'" הוא הקדמה להתראה שלאח"ז כי שני החלקים שבכל מכה - המכה וההתראה - הם חלק משיעור אחד שלם.
במכת שחין היו "ניסים הרבה", שהרי ב' הניסים שרש"י מונה הם בהוספה על עצם המכה - שנתהווה שחין מפיח כבשן. דוקא במכת שחין לא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה, כי ראו שבדבר שנראה כפעולה טבעית ("וזרקו משה") עשה ה' נס שלמעלה מהטבע לגמרי.